סוסים בעבור תה.

ישנם עמים שקשה לדמיין את תרבותם ללא הרגל שתית התה.

תה למשל, כל כך מקושר היום עם התרבות התורכית, וכל מי שביקר באיסטנבול המעטירה בוודאי חווה את הרגלי שתיית התה המפותחים של התורכים, שקשה להאמין שהתורכים הצטרפו לאומות בנות התרבות רק במהלך המאה ה-20. שתית התה קודמה על ידי משטרו של אתא תורכ בשל מחירי הקפה הגבוהים, שעלו משמעותית בעקבות נפילת האימפריה העות'מנית תנצב"ה. כך עברה אנאטוליה התורכית מבורות לנאורות.

ככל הנוגע לרמה הטיבטית, הגעת התה בישרה כנראה את סוף הכורח ללגום חמאת יאק מומסת במים חמים, ואיפשרה לגימת תה בטעם חמאת יאק מומסת. המסורת מייחסת את הבאת התה לטיבט לנסיכה הסינית וון צ'נג, בת שושלת טאנג, אשר נשלחה לטיבט להנשא לקיסר הטיבטי סונגטסן גמפו (Songtsän Gampo), מייסד האימפריה הטיבטית. כן, היתה כזאת.

סונגטסן ׁ(605-649) החל את שלטונו בכיבוש ואיחוד הרמה הטיבטית, אך לבסוף המשיך במתקפות על סין עצמה, תוך שהוא מבטיח את מעמדו בעיני חצר שושלת טאנג, ששלחה אליו בתגובה סינית אופיינית מתנות רבות, וכאמור, את אחייניתו של הקיסר. מסופר כי הנדוניה של הנסיכה כללה מספר צרורות של עלי תה, וכך נחשפה האליטה הטיבטית למשקה השמימי.

יורשיו של סונגטסן אף הרחיבו את גבולות האימפריה והביאו להתפשטותה לשטחי מרכז אסיה, ואפילו קאבול שבאפגניסתאן זכתה להכנס תחת שליטתו של מושל טיבטי. במשך כמאתיים שנה התחרו הטיבטים על השליטה באיזור כשהם נאבקים בקיסרות טאנג הסינית וכן בח'ליפות העבאסית, מאבק זה נשמר עד התפוררות הכח הטיבטי במהלך המאה התשיעית.

אך כאן לא במלחמות וכיבושים עסקינן, אלא בתרבות, וכידוע, בלא תה, אין תרבות.

המאה השביעית ידעה עלייה משמעותית בהיקף הסחר בין סין לטיבט, כאשר בהתאם לדפוס היחסים הנפוץ בין סין לשכנותיה, הוזרמו לטיבט מוצרי צריכה כגון אריגי משי,מתכות ומוצרי יוקרה, וכאמור ,כמויות הולכות וגדלות של תה, אשר הפך למבוקש יותר ויותר בקרב האוכלוסיה המקומית. בתמורה סיפקה טיבט לסין בעיקר את אחד הדברים היחידים שסין מעולם לא הצטיינה בגידולו-סוסים.

הסוסים של טיבט במושגים צבאיים הם לא מציאה גדולה, בטח לא בהשוואה לסוסים האגדיים של פרגאנה, ניסאה, או אפילו סוסי הפוני הקטנים אך בעלי הסיבולת של מונגוליה. אך במאה השביעית הסינים קנו סוסים מהיכן שיכלו, והסוסים של טיבט יוצאו לסין במספרים הולכים וגדלים.

תה הוא מוצר רגיש יחסית, כחומר אורגני הוא מועד להפגע על ידי תנאי איחסון לא נאותים, ושינויים אקלימיים קיצוניים. התה אשר יובא לטיבט הוא זן של הקמליה הסינית, המכונה "תה גדול עלים" (Camellia sinensis assamica), הגדל עדיין בצורתו הטבעית ביערות יונאן, וצפון מזרח הודו.

צורת העיבוד של התה גדול העלים נבעה מהצורך לשנע אותו בכמויות גדולות לאורך נתיבי ההימאליה, לעיתים דרך מעברי הרים בגובה של חמשת אלפים מטרים ויותר. בהתאם לכך, התה נקטף, הותסס, יובש, ונדחס לתבניות בצורות שונות, עגולות, מלבניות ואחרות, ואחר נעטף ונארז, לקראת הובלתו במעלה ההרים.

את התה הדחוס, העשוי מעלי הקמליה גדולת הפרחים, מכנים היום בסין בשם הכולל פו אר (Pǔ​ěr​chá ,普洱茶). הפו אר מחולק לשתי קטגוריות ,"שנג" (Sheng Cha 生茶), שמשמעה "חי" או "גולמי", ו"שואו",( Shou Cha 熟茶), שמשמעו "מבושל", או "בשל".

במקור היה התה הדחוס כולו שייך לקטגורית ה"שנג", כלומר תה ירוק או מחומצן קלות, אשר בהשפעת הזמן והאקלים היה עובר חימצון נוסף, איטי והדרגתי מאוד. התה המיושן קיבל צבע כהה וארומות מורכבות יותר, כבדות ומתקתקות משהו. סוגי תה אחרים,  (שכאמור מופקים כולם מצמח הקמליה הסינית), יהיו הם תה לבן, ירוק, וו לונג, או אחרים, מומלצים כולם לשתיה תוך עד כשנתיים-שלוש מרגע העיבוד. שנג פו אר הוא התה היחיד שבהגדרתו משתבח עם הזמן, לעיתים לאורך עשור שנים ויותר, ובלבד שישמר בתנאים מתאימים.

הביקוש הגובר לפו אר, והצורך לזרז את הבשלתו, הביאו בשנת 1973, להמצאת תהליך עיבוד בקטריאלי או פטרייתי אותם עוברים עליי התה, על מנת להעניק להם צבע, טעם וארומה דומה לזו של פו אר מיושן אמיתי. התהליך מורכב בעקרון מהתססה לחה בנוכחות שמרים, פטריות, או בקטריות שונות (פנצליום, אספרגילוס וכדומה) לזמן מוגבל, והתוצאה המכונה כאמור "שואו" דומה למדי לשנג פו אר מיושן.

בסין אגב, היתה לפני מספר שנים "בועת" פו אר, כאשר תחזיות שונות חזו עלייה דרמטית במחירי הפו אר שנג המיושן, מה שהוליד בולמוס קניה של "עוגות" תה דחוסות על ידי משקיעים מקומיים, לשם קצירת רווחים עתידית. אם זאת נראה כי הספקולציות היו מוגזמות למדי, והתופעה נרגעה מאז.

המסחר בתה דחוס ושאר מוצרים בין הרמה הטיבטית לסין, הולידה בסופו של דבר דרך מסחר אשר שרדה יותר מאלף שנים, עד לפיתוח דרכים מודרניות וכלי רכב ממונעים, אם כי עד היום יש בה שימוש מסויים לתושבי שולי הרמה הטיבטית. הדרך בת הכאלפיים קילומטרים, המתפתלת דרך סצ'ואן, יונאן, רכס ההימלאיה, ועד ללהסה, בירת הרמה הטיבטית, זכתה לבסוף לכינוי ההולם: דרך הסוסים והתה (茶马道).

את הדרך ניתן אולי להחשיב כנתיב משני של דרך המשי הידועה ממנה, אשר מסלולה המפורסם הוא זה היוצא מצפון סין, עובר דרך ארצות אסיה המרכזית, ועד למזרח התיכון ואירופה. הדרך התפצלה לדרכי משנה רבות אשר חצו תרבויות, ואיזורים אקולוגיים שונים, מערבות הים הכספי, ועד מדבריות איראן, מעמק האינדוס, ועד אנאטוליה. היו אלה דרכים אלו שאפשרו מעבר לא רק של סחורות. אלא גם מעבר של אידיאולוגיות, טכנולוגיה, ואוכלוסיות. דרך הסוסים והתה אפשרה מעבר של מוצרי צריכה חיוניים מהמרכזים העירוניים בסין לרמה הטיבטית, שבתורה היתה מקושרת למרכז אסיה, הודו, ועולם אסלאם בדרכי מסחר נוספות. נתיבים אלו איפשרו את צמיחת התרבות הטיבטית כמרכז של עושר תרבותי ורוחני ייחודי.