קליגרפיה היא אומנות הכתיבה.
על מנת שתהיה הכתיבה ליותר מאשר סידורם של משיכות מכחול או עט בסדר מוסכם ובעל משמעות, ותהפוך ליצירה בעל נופך אסתטי ורגשי, דרושה הקפדה עילאית על פרופורציה, כיוון, ושליטה ביחס שבין האות הכתובה, למרחב המקיף אותה.
שתי התרבויות אשר העניקו לאומנות הכתיבה את המשקל הרב ביותר הן סין ועולם האסלאם.
בסין, מעמד הקליגרפיה ( 书法, Shūfǎ ) מעוגן בהיותו של הכתב הסיני כתב אידיאוגרפי, בו לכל סימן ישנה משמעות מוסכמת (גם אם בפועל הגדרת הכתב הסיני מורכבת יותר מכך), והצורך לשנן ולשלוט בכתיבתם של אלפי סימנים שונים. צורך זה השפיע על תרבות ההשכלה הסינית והאפיקים דרכם היא מגדירה את עצמה, הטקסט, המילה והקו.
הכתב הסיני אפשר לגשר על השונות הלשונית בין אזוריה השונים של סין, תוך שהוא מהווה גורם מאחד ומגדיר של התרבות הסינית, כמו גם של התרבויות השכנות לה, יפן וקוריאה, אשר אימצו רבות מהמסגרות הפוליטיות והתרבותיות של ממלכת האמצע. הקליגרפיה היא אומנות הציר של התרבות הסינית. היא מייצגת את עולמו של המשכיל, את עולם השינון, ההתמדה והחתירה הבלתי נלאית למצויינות. השליטה במכחול ובתוצריו, השירה הכתובה וההגות, היוותה את אמת המידה על פיה נמדד המלומד, במיוחד בקרב העלית הקונפוציאנית, שכבת המשכילים והבירוקרטים אשר נהלה את החצר הקיסרית.
מאז נחרטו הסימנים הסינים הראשונים על גבי שריונות צב ועצמות בקר באלף השני לפני הספירה., ועד הרפורמה שהנהיגה בכתב המפלגה הקומוניסטית במהלך שנות החמישים למאה העשרים, שמר הכתב על לכידות רעיונית וצורנית, אך גם התפתח לסגנונות שונים אשר שמשו בתקופות ולמטרות שונות. בין הסגנונות העיקריים ניתן למנות את כתב החותמות, כתב הפקידים, ו"כתב העשב" המופשט.

שושלת טאנג (676). דונהאנג, סין.


לקליגרפיה הסינית היתה חשיבות רבה בזרם הצ'אן בודהיזם, ובמיוחד ביורשו היפני, הזן. היכולת לכתוב באופן המשלב שלימות צורנית, עם כתיבה זורמת ואינטואטיבית נחשבה לביטוי להלך הרוח הרצוי לאיש הזן, ורבים מגדולי הזרם היו קליגרפים מוכשרים ביותר.

מתחת לשיר הסימן 死 sǐ
-"מוות". מורה הזן האקואין. המאה ה18.
בעולם האסלאם חשיבות אדירה ליצירה הקליגרפית, הדבר נובע ממעמדה האלוהי של הערבית הקראנית מחד, ומן האיסור על ייצוג של דמויות אנושיות ואנימליות מאידך. סיבה כפולה זו הביאה להאדרת הכתב והפיכתו למייצג העליון של הסדר האלוהי, ומתוך כך את הביטוי האסתטי המושלם ביותר.
כמו הכתב הסיני, התפתחה אומנות הקליגרפיה האסלאמית לסגנונות שונים, ודורות של קליגרפים יצרו בעטי הקנה שלהם אומנות שיש בה חידוש והמשכיות גם יחד.

בין הסגנונות שהתפתחו במהלך השנים ניתן למנות את הכתב הכופי המרובע, המייצג את השלב המוקדם של אומנות הכתיבה האסלאמית, את הת'ולות' (ثلث), שהתפתח במאה האחת עשרה, היה חביב על הממלוכים ,ושימש בבניה מונומנטלית ברחבי העולם המוסלמי,, ואת היפה מכולם לטעמי, שהוא כמובן הנסתעליק האיראני (نستعلیق), שאותיותיו הגולשות מעטרות את דפי השירה הפרסית.



סגנון נוסף המהווה עדות לסינרגיה בין התרבות הסינית לאסלאמית, הוא כתב הסיני (سینی). והוא מהווה דוגמא יפהפיה לשילוב בין התרבות הסינית לתרבות האיסלאמית. סגנון זה משלב את האינטואיטיביות של הכתיבה הסינית במכחול, יחד עם הנטיה האיסלאמית לגאומטריה ומחזוריות. והתוצאה, מרחיבת לב.

קליגרפיה של חאג'י נור דין -מי גואנג ג'יאנג. (米广江). המאה ה21. כתב סיני.
רשומה יפהפיה ומשכילה. תודה! 🙂
"קראתי פעמיים ונהניתי מאוד, תודה. אהבתי את הקליגרפיה המציינת את "הו אתם הצעירים, הפוחדים למות, מותו עכשיו! במותכם פעם אחת, לא תמותו שנית" שאפשר להביט בה דקות ארוכות, ולחוש את נימי הרגשות, ואת הרטט שטבועים בה (אכן – קווי המתאר של הלב). גם פסוק השאהדה מרהיב. נזכרתי גם במבחן הכתיבה התמה, שעשה לי מוכר העטים מרחוב שיינקין, בעת שקניתי אצלו את העט נובע הראשון.