ורד הכפירה: חייו של סרמד קשאני

התודעה האנושית רגילה בהבחנות, אנו רגילים לסווג ולארגן את המציאות באופן קטלוגי ,משל היתה מוצרים על מדף. ייתכן והנטיה לחלוקת העולם על פי כללים וגוונים של שחור ולבן היא תוצאה של עצלות המח האנושי ונטייתו לחפש קיצורי דרך ולדבוק במוכר. הדבר נכון גם לתפישות העולם, כאשר אנו מתקשים לעיתים לקבל מורכבות אידיאולוגית השואבת ממקורות מגוונים, או המכילה לכאורה סתירות. הדבר נכון במיוחד לדתות המונותאיסטיות.

בהיותן דתות אקסקלוסיביות, המתיימרות להציע לעולם משנה כוללת ויותר מכך, מחייבת מצידו של המאמין, נוטות הדתות האברהמיות, לפחות באופן רשמי , שלא לאפשר שילוב בין מערכות אמונה שונות.

סרמד קשאני (سرمد کاشانی‎) נולד בארמניה (או באזרבייג'אן ) בסוף המאה השש עשרה והוצא להורג בדלהי באמצע המאה השבע עשרה. עד ימינו אין בטחון גמור האם היה קשאני יהודי, מוסלמי, הינדי, כולם יחדיו, או אף אחד מאלה.

המקורות לחייו ופועלו של סרמד מגוונים, אך גם התיעוד שהשאירו בני תקופתו, בני פלוגתא, תומכים או משקיפים מן הצד, וכן השירים שהותיר, לא מקנים לנו וודאות לגבי זהותו הדתית של קשאני, מקורות שונים טוענים שהתאסלם, חלקם טוענים שנותר יהודי עד יומו האחרון, אחרים טוענים שהיה אתאיסט.

ייתכן ובסופו של דבר שאלה זו חסרת משמעות.

על פי הידוע, נולד סרמד למשפחה רבנית בקווקז, שעסקה גם במסחר. מעמדו הקנה לו ככל הנראה רווחה כלכלית, והשכלה רחבה.

מסעות המסחר שערך הביאו אותו להודו של השושלת המוגולית (תעתיק מדויק: מוע'ולית), הסולטאנות שיצאה מחלציה המופארים של האימפריה התימורידית של מרכז אסיה, והפכה אבן שואבת לאמנים, אנשי דת ומשוררים.

קיסרות המוגולים באמצע המאה השבע עשרה.
קיסרות המוגולים באמצע המאה השבע עשרה.

סרמד, אשר היה בקי בעברית, פרסית וערבית, ובספרות היהודית והמוסלמית של ימיו, נמשך ככל הנראה לתרבות הלימוד והוויכוח הדתי שמצא בהודו, עד כדי שבחר להשאר בה. לאחר שהגיע להתכנסות משוררים, הבחין קשאני, שהיה משורר מעולה בזכות עצמו, בעלם הינדי, אבהאי צ'נד (Abhai Chand) שמו.

סרמד התאהב בנער נואשות. המקורות נשבעים בתומתה וטהרתה של אהבה זו, אך קשה לקבוע בוודאות לכדי מה הגיעו היחסים בין הסוחר המקשיש והנער הצעיר.

על כל פנים הפך אבהאי לתלמידו של סרמד, וזה לימדו פרסית ועברית, עד כדי שהראשון תרגם קטעים מן התנך לשפה הפרסית. בשלב כלשהו, ואין במקורות הסבר ברור לכך, חדל סרמד לעטות על עצמו לבוש והניח לשערו וציפורניו לגדול פרא.

סרמד ותלמידו נדדו ללאהור, ומשם להיידראבאד, שם המוניטין הגובר שלו כמשורר ומיסטיקן משך אליו תלמידיו וחסידים רבים. עם הגיעם לדלהי, בירת הסולטאנות, הגיע שמו של סרמד עד לחצר המוגולית, ולאוזניו של הנסיך דארא שיקוה (Dara Shikoh), בנם של שאה ג'האן, וממתאז מהאל (מח'ל), האשה שבעבורה בנה השאה המתאבל את פאר היצירה, הידוע  כטאג' מהאל.

שאה ג'האן ובנו דארא שיקוה, בחתונת הנסיך.
שאה ג'האן ובנו דארא שיקוה, בחתונת הנסיך.
הטאג' מהאל. סרמד ככל הנראה לא עמד בקוד הלבוש של חנוכת המבנה.
הטאג' מהאל. סרמד ככל הנראה לא עמד בקוד הלבוש של חנוכת המבנה.

הנסיך דארא כה התרשם ממעלותיו של המיסטיקן המעורטל, עד כי הפך לחסידו, תוך שהוא פותח חצרו למפגש, דיון ווויכוח בין דתי, ושם הסתופפו להם יחדיו חכמי הלכה מוסלמים, צופים, ויוגים הינדים.

אין מנוס מלהשוות את האווירה בחצרו של דארא לזאת שהתקיימה כמאה שנים לפני כן, בחצרו של אבי סבו המהולל, שאה אכבר.

שאה אכבר היה שליט נבון, תחת שלטונו נערכו רפורמות צבאיות ומנהליות שהגבירו את יציבות ממלכתו, ויחסו אל אוכלוסיית הרוב ההינדואית היה מפייס. מס הגולגולת (ג'זיה) בוטל, ניתנה להם הזכות לשאת נשק ולנהל פולחן פומבי, והם שולבו בזרועות הממשל.

מבחינה דתית אף הרחיק אכבר לכת, ויצר את מערכת האמונה הסינקרטית המכונה דין-י-אילהי (دین الهی‎), שילוב בין האמונות השונות שהיו נפוצות בהודו, כלומר איסלאם, ברהמיניות, זורואסטריות, ג'איניזם ואפילו נצרות. אכבר אף עודד באופן פעיל וויכוח והפריה בין דתית והקים את העבאדת חאנה (عبادت خانه), "בית הסגידה" בו נוהלו דיונים ולמידה משותפת לבני כל הדתות.

ה"עבדאת ח'אנה" של אכבר. ישועים מצד שמאל.
ה"עבאדת חאנה" של אכבר. ישועים מצד שמאל.

נטיתו של אכבר לפלורליזם ויומרתו הדתית, שלא לומר האלוהית, עוררה התנגדות בקרב פלגי האסלם הטהרנים , וידועה במיוחד הביקורת החריפה שמתח עליו המלומד, אחמד סירהינדי (Sirhindi), סירהינדי הוא אחד הדמויות החשובות במסדר הצופי הנקשבנדי (Naqshbandi), מסדר שיחודו הוא בקבלה חסרת פניות של ההלכה האיסלאמית, וזאת בשונה לדגשים הפחות דוגמטיים של רבים מן המסדרים הצופים האחרים.

סיפורו של אכבר משמעותי לענייניו משום שהוא מהווה דוגמא למתח בין היכולת האסלאמית להתגמש ולמצוא פשרה עם מערכות אמונה אחרות, ואף לאפשר הפריה הדדית, לבין הנטיה הטהרנית אשר פוסלת ונלחמת בכל סטיה מדרך הישר כפי שמגדירה אותה האורתודוכסיה, נטיה שאנו יכולים לזהות גם בחברות מודרניות, כולל במדינה קטנה במערב אירוסיה של המאה העשרים ואחת.

אגא-ג'אן ואחיו, שני דרווישים צופים יהודים. טהראן, איראן. סביב 1922. האם יש צורך בהבחנות?
אגא-ג'אן ואחיו, שני דרווישים צופים יהודים. טהראן, איראן. סביב 1922. האם יש צורך בהבחנות?

בחזרה לסרמד. מעורבותו של הנסיך דארא בדיאלוג בין דתי, וכניסתו תחת השפעתו של המיסטיקן העירום עוררו את זעמו של אחיו הצעיר אאורנגזב (Aurangzeb), שהיה סוני אדוק. מן הסתם טינתו של אאורנגזב הצעיר לאחיו הבכור נבעה יותר מן המתחים הפוליטיים  לנוכח שאלת הירושה הקרבה של אביהם החולה, שאה ג'האן, אך השאלה הדתית לא הוסיפה ככל הנראה ליחסים העכורים גם כך בין שני האחים.

עם מותו של השאה הזקן פרצה מלחמת הירושה.

צבאו של דארא שהורכב מסונים, שיע'ים, סיקים, והינדים נאבק בצבאו הסוני של אאורנגזיב, במערכה שהיתה גם קרב על דמותה של החצר המוגולית.

דארא הובס.

במהלך הטיהורים בחצר שנערכו לאחר נצחונו של אאורנזיב נשלח איש דת סוני לחקור את סרמד. עירומו, ,ונטייתו המשוערת להומוסקסואליות ועישון קנביס היו אמנם לצנינים בעיני הטהרנים, אך חשובה מכך היתה שאלת השקפתו הדתית.

החוקר פנה אל הגורו הזקן ודרש ממנו לחזור על הצהרת האמונה המוסלמית: "אין אלוהים מלבד אללה ומחמד נביאו".

סרמד פתח ואמר "אין אלוהים…."

והחריש.

דרישתו של החוקר כי יחזור על המשפט נענתה כי עודנו שקוע בעמדה שאינה מאפשרת לו להעיד על כך, ועוד לא הגשים את האמירה הזו, ברומזו על האידיאל הצופי של פנאא (فناء). האיחוד המסטי עם ההוויה.

האשמה נוספת היה כי סרמד האמין באלים ההינדים. השליט החדש יכול היה לקבל ולסבול יהודי עירום או מוסלמי עירום, אך מוסלמי שמאמין באל הודי בריבויו או באחדותו כבר היתה כפירה של ממש.

מדרש המבטא את המתח בין אאורנגזיב לסרמד מספר כי כאשר יצא השאה מארמונו פגש את המיסטיקן יושב בצד הדרך, ודרש ממנו לכסות את ערוותו, סרמד בתגובה ביקש ממנו לכסות אותו בשמיכה שהיתה מונחת לצידו, כאשר הרים השליט את השמיכה, נחרד לגלות ערימה מזוויעה של ראשים וחלקי גוף, שרידיהם של אחייניו השחוטים. "אם כך" אמר סרמד, "האם עליי לכסות את מערומי, או שמע אלה את פשעייך שעליי לכסות"

סרמד הוצא להורג על כפירה, מספרים שכאשר הותז ראשו, הוא התגלגל עד לפתח המסגד, בעודו מדקלם את שיריו הנודעים. כיום הוא קבור לצד מסגד הג'מאע מסג'יד בדלהי העתיקה, כקדוש צופי לכל דבר. אני לא בטוח שהוא היה מחבב את הרעיון.

קברו של סרמד קשאני. דלהי.
קברו של סרמד קשאני. דלהי.

שיריו של סרמד כתובים ברובם בתצורת "מרובעים" ("רבעיאת"), שמשמעה ארבעה שורות שקולות במשקל פרסי. במערב הסגנון ידוע בעיקר בשל שיריו של המשורר הפרסי עומר כיאם (عمر خیام).

במרובעיו הביע סרמד בוז לדתות המאורגנות ככלל,ובאופן מפורש כלפי האסלאם, היהדות והברהמיניות,הוא הציג עצמו כשווה לנביא מחמד, כעובד אלילים, כחסיד של ראמה, כנזיר בודהיסט, כרבי, צופי, כופר ומוסלמי. שיריו מציגים כאמור תפיסה דתית מעורפלת שלא לומר סותרת, ובעיקר ממחישים בעיני עד כמה אין קשר הכרחי בין דת, אמונה, ורוח.

"אמנם, עובד אלילים אנוכי,

איני נמנה על עדת המאמינים,

הולך למסגד אני,

אך איני מוסלמי"

 

 

" הו סרמד, אכן רכשת לך שם בעולם,

באת לאסלאם, ורחקת מן היהדות,

איזה חסרון מצאת בנביא ובאל,

עד כי רחקת מן האל ונביאו,

והפכת לחסידם של ראמה ולאקשמאן"
"האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,

מי מהם מלא הרמיה?

החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,

בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,

חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,

מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

פורסם על ידי siyahqalam

מתגורר במערב סין, חי ונושם את תרבות אסיה. ממזרח למערב , מעבר להווה, הולך וחזור. מתמחה בהסטוריה של דרכי המסחר, על הדתות הדמויות והמסורות השונות שזרמו דרכם. חובב תה, בוטניקה, הסטוריה של הבודהיזם וכלי נגינה מארצות מרכז אסיה. מוציא גם טיולים מיוחדים במרכז אסיה תחת "אורחות-נתיבים למרכז אסיה" https://www.facebook.com/innerpathsasia/ וברחבי סין תחת "דרך האמצע" https://www.facebook.com/middlepathtravels/?ref=br_rs

תגובה אחת על “ורד הכפירה: חייו של סרמד קשאני

  1. כתבה יפה. תודה. אני מאמין שאין זה בכדי. האיש לא היה הופך לקדוש צופי אם לא היו רגליים לדבר עוד בחייו. גם לא הייתי ממהר להטיל עליו את הקולר של ההומוסקסואליות, אם כי בדברים אלה לעולם אין לדעת.
    אגדה יפה נוספת המתהלכת אודותיו מספרת כי אורנגזב ראה אותו בעירומו וציווה עליו להופיע למחרת כשהוא לבוש כיאות אל התפילה. סרמד הופיע, אך אורנגזב איחר. ה"חזן" סירב להתחיל קודם שיגיע אורנגזב. משהגיע – החל החזן לסלסל את "אללה אכבר" וסרמד ענה לו בקול רם דיו "תחת רגליך!". אורנגזב קצף עליו וציווה לערוף את ראשו. לאחר מכן, מתוך סקרנות, חפר תחת רגלי החזן ומצא שם מצבורי מטבעות זהב אותם היה מקבל החזן בשכר תפילתו. סרמד בסגולותיו הייחודיות ידע את טבעו של החזן שאצלו אולי האלוהים גדול, אך המטבע גדולה וחשובה הרבה יותר …
    נקודה נוספת – פרופ' וולטר פישל בספרו "היהודים בהודו" אומר שסרמד השתתק לאחר שאמר את חלקה הראשון של השהאדה "אין אלוה וכו'" ותירץ את שתיקתו ואמר, "עודיני שקוע בשלילה (אין אלוה וכו') ואיך אענה על החיוב (ומוחמד הוא שליחו)?!
    תשובתו זו כאמור עלתה לו בחייו, אך בגלל קדושתו זכה להקבר בחצר המסגד, כאשר מסגד קטן ובית תפילה הוקמו על קברו, אליהם מגיעים מאות (ואולי יותר) מוסלמים והנדים בכדי להתפלל, להרפא ולהפקד.
    לסיכום – מבחינתי סרמד היה יהודי שמסר עצמו למיתה על קידוש ה'. בהחלט נקודת ציון יהודית מרשימה שאין הרבה כמותה בהודו, המצוייה בלב השוק ההומה של אולד-דלהי.

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: