גולים.

בשנת מי יודע כמה יצאו מפאתי סמרקנד בני שבט תורכי אחד.
על מדוע ולמה עזבו את מרעות מכורתם אין הסכמה, אפילו לא בקרבם, אך ידוע כי חצו את נהר הזרפשאן הקריר, את מעברי הרי השמיים המקפיאים ושרכו את צאנם עב האליה באבק שבין הרי הקונלון לטקלאמקאן האיום.

יש אומרים שעקבו אחרי גמל לבן, ויש שיאמרו שיצאו בחיפזון ובידם שקיק עור ובו מעט מאדמת סמרקנד הברוכה.
יש המספרים כי חנו בנביעה זכה בה עצר הגמל לשתות והפך לאבן, או היכן שהתפגר.
יש המוספים כי נטו יתד ואוהל במקום בו האדמה תאמה מדוייקות לעפר שבשקיק העור הסמרקנדי.

חובה לציין כי חבל הארץ הקטן בו בחרו, על אדמתו היבשושית והגבעות הדלות והמכמירות המעטרות אותו, נראה כבחירה אומללה, ולגמל לשעבר הפתרונות,
אך מאז הם שם, נעוצים כדרדר מכמיש למראשות הנהר הצהוב, ובואכה טיבט.

הסלארים הם עוף זר ומוזר, גם במסגרת הסמטוכה האתנית המקיפה אותם מכל עבר.הם יושבים רכס אחד צפונה מצומת הדרכים שבין סין ועולם האסלאם,
בין מונגוליה לטיבט ומוקפים בכל עבר בשבבי עמים כמותם.

מונגולים מוסלמים ומונגולים מטובטים, ששכחו כולם טעם חלב סוסות מהו,
חרשי להבים בונאנים שחורי כפיים ויוגורים צהובים שעתידם לוט בערפל.
ומסביב ים אינסופי אדמדם ומאובק של בני האן וחוויי, בני טו וקזחים מן הצפון וטיבטים דוברי אמדואית.

לשון תורכים מוזרה יש להם לסלארים, ואחיהם לשפה שוכנים הרחק במערב, מעבר לימות החול, העשב והענן.
באשחבד, בבאקו ובאיסטנבול המעטירה.

ושם הם שוכנים הסלארים מזה שש מאות שנים לפחות, בודדים על גבעות הטרשים, נוטרים בקנאות את פיסת האדמה הבודדה בה זכו בחסדיו של הבורא
וגמל אחד גוסס.

שש מאות שנים של מרעה דל, חריש אדמת לס סדוקה, נהיגת מעבורות דולפות שעל הנהר הצהוב, וגרירת פרידות עמוסות דגן ועורות גסים לעבר הקריה הקדושה שלמטה.

היה זה משם, מן המכה של שיפולי טיבט, על מסגדיה וקברי הסופים וסמטאותיה המעושנות שיצאה הקריאה, בשפת קודש שבורה ומתובלת קשות בלשון סין
קראה למרי הנורא אשר סחף את מוסלמי הספר ואת הסלארים הקשוחים בפרט, למאבק בשושלת אשר הדיו הרעידו את השמיים הגבוהים ואת כס הדרקון
הרחוק עצמו:

"בעלי אתה שומע? וסו*, גם אתה?
לקיסר אתה נטפל, ואתה עוד תטופל!

אתה מביא רק צרות, וזהו פשע כבד,
כאשר הוא יזעם, את זמנך יקפד.

אנשי הקיסר, כמו השמש רותחים,
ואתם הסלארים, עננים נמוגים.

כשהשמש תזרח, הענן אז יובס.
האם זאת לראשך העלוב לא נכנס?"

מים רבים עברו מאז בנהר הצהוב, הדי המרי שכחו, ואיתם גם סבלות המאה העשרים כולה.

אך הסלארים עוד יושבים על גבעות הטרשים, מחלקים עוד סיגריית חונג טה, ובשפתם הרחוקה הם שחים במשאית חדשה, בחלקי חילוף למכונה, ומיעוט
השלגים העונה, ולעתים ישלפו את הקראאן הקדוש, שנלחש כי הוא העתיק שבסין כולה, ושנבע מקולמוסו של הטוב שבסופרי סמרקנד האבודה.

ויספרו את סיפור הגמל הפלאי, ושק העפר המבורך.

והשמש תשקע מעל מקורות הנהר הצהוב.

 

בתמונות:
-ילד מחזיק עצם גמל שיועדה לשינון פסוקי קוראן.
-מעבורות על הנהר הצהוב, שנהיגתן היה בעבר משלח יד מסורתי של הסלארים
-תמונה מראשית המאה ה-20 של גבר סלארי.
-מחוז שון חואה, בו מתגוררים כיום כמחצית מכ150,000 הסלארים בסין.
-קברים בעיר לינסיה, "מכה הקטנה" של סין והמרכז המוסלמי החשוב ביותר במדינה, לא רחוק משון חואה.

Image may contain: 3 people, people smiling, beard
Image may contain: ocean, outdoor, water and nature
Image may contain: 1 person, beard
No automatic alt text available.

פורסם על ידי siyahqalam

מתגורר במערב סין, חי ונושם את תרבות אסיה. ממזרח למערב , מעבר להווה, הולך וחזור. מתמחה בהסטוריה של דרכי המסחר, על הדתות הדמויות והמסורות השונות שזרמו דרכם. חובב תה, בוטניקה, הסטוריה של הבודהיזם וכלי נגינה מארצות מרכז אסיה. מוציא גם טיולים מיוחדים במרכז אסיה תחת "אורחות-נתיבים למרכז אסיה" https://www.facebook.com/innerpathsasia/ וברחבי סין תחת "דרך האמצע" https://www.facebook.com/middlepathtravels/?ref=br_rs

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: