במשך אלף שנים, נחשבה אומנות היריה מגב סוס למלכת הטכניקות הצבאיות ברחבי עולם האסלאם, ובמיוחד בחלקו המזרחי. מקור השימוש בפרשים רכובים הוא בערבה האירואסייתית, והשימוש בה על ידי עמי הערבה הנוודים הבטיח את עליונותם הצבאית על העמים יושבי הקבע, שנאלצו לאמץ את הטכניקה בעצמם אם רצו להתגונן מפני יריביהם הניידים. במהלך השנים נכתבו מדריכים איסלאמים שונים לאומנויות הצבאיות, אך ברובם ככולם מככבת היריה בקשת כחשובה מכולן.
התמונות למטה מקורן בכתב יד מוגולי (מוע'ולי) בשם "הידיאת אל ראמי",(נכתב בפרסית במאה ה-16) העוסק באספקטים השונים של אומנות הקשת, כגון סוגי קשתות, שיטות שונות לדריכת הקשת, וכן תרגולים שונים לשכלול יכולת הירי של המתאמן. בכך הוא מזכיר מדריכים דומים, כגון ספרות הפורוסייה ( فروسية) שהיתה נפוצה במיוחד בקרב הממלוכים במצרים.
הדמיון אינו מפתיע בהתחשב במוצא התורכי של הסולטאנות המוגולית בהודו, וכן של הממלוכים הקיפצ'קים במצרים, ומסורת הלחימה הערבתית שהביאו עמם.
הפרש הרכוב נותר בחוד החנית של צבאות האסלאם, עד עליית הנשק מבוסס אבק השריפה. למעשה התעקשות לדבוק ביוקרה של הלחימה הרכובה על פני אימוץ הנשק החם הביא לתבוסות קשות בקרב הצבאות המסורתיים הללו, אשר פינו את עצמם מבימת ההסטוריה הצבאית לאחר כאלפיים שנים.
