שירת הגבול

משחר היותה הצטיינה האנושות בשרטוט גבולות.

ממצאים מחברות מוקדמות מעלות את ההשערה כי עימותים על משאבי שטח ומזון עוררו לוחמה תמידית בין קבוצות שונות, וכי בתרבויות מצרים ומסופוטמיה היחס אל ה"אחר" היה מורכב, זהיר ולא פעם עוין.
עוינות זאת היתה נפוצה פי כמה כשמדובר היה בקו הדק שבין מרעה ומזרע.

גם התרבות הסינית אשר נבטה בין רמת הלס הגדולה למישורים הפוריים ידעה לגשש בשורשיה המתפתחים אחר קווי התיחום שבין האנחנו וההם ובין מחוזות התרבות לברבריות, והדבר היה נכון שבעתיים כלפי שכניהם מצפון.

תרבות הרועים הערבתית הגיעה לבשלות סביב המאה השמינית לפני ספירתם וניהלה מערכת מגעים כלכלית וצבאית מורכבת עם התרבות יושבת הקבע שמדרום לה, והמגעים הללו התבטאו לא פעם בלוחמה גלויה, ולהקשחת הגבול הטריטוריאלי והתרבותי שבין האזורים, כאשר המדינה הסינית על גלגוליה השונים נהנית מעורף חקלאי עמוק ואוכלוסיה משמעותית בעוד שהנוודים נסתמכו על שליטתם הבלתי מעורערת באמנות הרכיבה ובשימוש וירטואוזי בקשת.

"הם הולכים בעקבות עדריהם…נודדים בהתאם לזמינות מים ומרעה. הם מחוסרי ערים מיושבות ומבוצרות ואינם עוסקים בחקלאות…
…כאשר הם בייתרון, הם מתקדמים…כשבחוסר, הם נסוגים, שכן הם רואים בכך בושה. דאגה לרכוש או חובה אינו שיקול בחפשם ייתרון צבאי. "

סי מה צ'יאן (מת 86 לפני הספירה)
"רשומות ההסטוריון"

עליית שושלת האן(206 BCE-220 CE‎) הביאה להסלמה אפית במערכת היחסים המורכבת שבין התרבות הסינית לתרבות הערבה, והמאבק המר בין צבאות השושלת לקונפדרצית השיונג נו שמצפון נשתקף בכרכים הולכים ותופחים העוסקים בלוחמת הגבול העיקשת.

גם עם התפוררות קונפדרצית השיונג נו נותר גבולה הצפון מערבי של סין הרגיש ביותר מכל קצות הארץ והעיסוק ב"אזורים המערביים" כפי שכונו, לא חדל לענין כותבים שונים כאשר הם משחזרים את הדי המאבק ההסטורי בשורות של דיו.

בזמן עליית שושלת טאנג (618-906 לספירה) והתפשטותה לכיוון מרכז אסיה, לא חדלו ואף רבו המגעים עם העמים השוכנים באזורים הצפון מערביים ואלה, תורכים, טנגוטים, טיבטים ואחרים, נאבקו עם האימפריה של טאנג על שטחים נרחבים ודרכי המסחר שבקרבם.

מלבד כתיבה הסטורית ומנהלתית, הצטיינו בני שושלת טאנג גם בכתיבת שירה, וגם בסוגה זאת לא נפקד יצוגו של הגבול כמקום הסטורי, סמלי ופואטי

כאחד, ושירים העוסקים בהווי הגבול והחיים בשוליה של אימפריה זכו לרבות הימים להתכנס בסוגה משל עצמם, והיא שירת הגבול, ( biansaishi 邊塞詩) .

שירי הגבול עסקו במנעד רחב של תחושות העולות מתוך עולם הספר הסיני והתמות הנפוצות בהם עסקו בקריעה הבלתי ניתנת להכלה מנופי הבית המוריקים ומאהובים רחוקים, במרחבי השממה ממלאי האימה, ובמגע הבלתי נמנע והעוין עם עממים מוזרים דוברי לשונות משונות.

輪颱風物異
地是古單于
三月無青草
千家盡白榆

胡俗語音殊
愁見流沙北
天西海一隅

הנוף של לונטאי כה שונה.
בימי קדם היתה זאת ארצו של הצ'אן יו
בחודש השלישי, אין דשא ירוק נראה
עצי צפצפה לבנים סביב ריבוא הבתים.
…מנהגי הברברים והגייתם משונים.
בצער אני מביט בחולות הנודדים צפונה.
פינה זאת בקצה העולם.

שיר זה של המשורר צן שן (715 岑参–770) מתמצת רבות מן המאפיינים היחודיים של שירת הגבול, ומשלב מקום נידח, (לונצ'אי הוא שמו העתיק של איזור מיצ'ואן בשינג'יאנג של ימינו, המתאפיין בעצי צפצפה רבים), הדים ללוחמה עתיקה מול שבטי השיונג נו והצ'אן יו, מנהיגם, את זרותו המאיימת של האחר המקומי, ואת בדידות המתבונן אל מול מרחבי המדבר האדירים.

כקודמם בני שושלת האן, גם בני טאנג שאפו לבצר את מעמדם הצבאי והכלכלי לאורך איזור הספר ועשו זאת באמצעות שרשרת של מיצדי גבול ומושבות צבאיות-חקלאיות אשר שאפו לנתר להכיל ולשלוט על הנעשה בגבולות האימפריה והבאים בקרבם. אחד המפורסמים שבמצדי האן וששימר את מעמדו הצבאי והסמלי במשך זמן רב, "מעבר שער הירקן", משמש עד ימינו כסמן רב עוצמה לגבולות התרבות, למקום רווי דמעות דרכו עשו גולים חיילים ונסיכות אומללות את דרכם אל עבר הצד האחר, ממנו יחזרו רק מעטים אל גני התות והערבה של התרבות הסינית.
את זכרו של שער הירקן העלה המהולל שבמשוררי שושלת טאנג, לי באי 李白 701-762 CE) :

明月出天山,
蒼茫雲海間;
長風幾萬里,
吹度玉門關。
漢下白登道,
胡窺青海灣。
由來征戰地,
不見有人還。
הירח בוהק מעל הטיאן שאן,
אל תוך ים העננים ללא סוף גולש
רוח ללא קץ נושבת, לאורך ריבוא הפרסאות.
ודרך מעבר שער הירקן.
בני האן במורד דרך באידנג.
הונים סורקים את מפרץ קוקו נור
משדה הקרב העתיק הזה
איש עוד לא נראה בשובו.

למרות הפאתוס התרבותי הנשפך מן הכתיבה הסינית, ידוע לנו כיום כי בפועל, הספר שבגבולות טאנג אינו אותו "זירת מאבק נושנה בין ציויליזציה לנחשלות" בו נידונו הברברים שבשער לסגל לעצמם הלכות בני תרבות, אלא מרחב מורכב בו שחקנים שונים ומשונים התמודדו וקיימו מערכת מגעים מורכבת ולחלוטין לא חד מימדית.

אותם שחקנים, ויהיו הם חיילים, סוחרים, אנשי אמונה ועבדים או נשים שקולן נופל לרוב ברווחים הריקים שבין שורות הכתיבה ההסטורית הרשמית, ניהלו כאמור אינטרקציות מורכבות ודו כיווניות של מסחר, לוחמה, יחסי אישות ושאר מנעדים של התנהגות אנושית. את המבט המורכב הזה אנו לומדים כיום משלל מסמכים מנהליים ושאר ממצאים ארכאולוגים השופכים אור על החיים באיזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

אפילו לי באי הידוע בא ככל הנראה ממשפחה זרה שהגיעה מסוייאב שבקירגיזסטאן המודרנית, ושלגי הטיאן שאן בוודאי לא היו זרים ומוזרים לבני ביתו, וכמו המשורר הידוע כך גם רבים מן התורכים, האיראנים ועמים אחרים אשר מעבר לגבול חצו את קווי התרבות הקשיחים לכאורה עד שהיו בני בית בליבה של ארץ המרכז, ובהם מלחשים ההסטוריונים, אף היו כנראה מייסדי שושלת טאנג עצמה.

על אף יופיה הרב ותחושות הכבדות והזרות הרומנטית הנודפות ממנה, שירת הגבול של שושלת טאנג ודומותיה מציגות עולם ספרותי אידיאלי המבקש ליצור גבולות מובחנים וקשיחים בין חברות אנושיות, והיא באה לכונן אתוס תרבותי המשלב אמת הסטורית ומשאלת לב הנכתבת רחוק מאזורי הגבול עצמם והמציאות רבת הפנים שאפיינה אותה.

כך שכדאי לזכור כי מבעד להלמות פרסות הסוסים, האופק חורש הרע ועמודי האבק המיתמרים, נחבאים תחת כבדותה הנחרצת של הכתיבה ההסטורית, ישנם גם קולות, צללים וגוונים אחרים.
בתמונות:
מגדל שמירה מתקופת חאן אל מול חולות הגובי שבדונחואנג.
לי באי- זר סופרסטאר.
עצי צפצפת פרת עתיקים בחולות הגובי של מונגוליה הפנימית, מאי 2018
-מעבר שער הירקן-גנסו, מאי 2018.
-תרבות רכיבת סוסים בשושלת טאנג. אימצה סממנים ערבתיים רבים וכנראה היתה בעצמה ממוצא תורכי מעורב.
-כפיסי במבוק מנהלתיים של שושלת האן- ממצאים שכאלה מן השנים האחרונות מלמדים אותנו רבות על החיים באזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

 

פורסם על ידי siyahqalam

מתגורר במערב סין, חי ונושם את תרבות אסיה. ממזרח למערב , מעבר להווה, הולך וחזור. מתמחה בהסטוריה של דרכי המסחר, על הדתות הדמויות והמסורות השונות שזרמו דרכם. חובב תה, בוטניקה, הסטוריה של הבודהיזם וכלי נגינה מארצות מרכז אסיה. מוציא גם טיולים מיוחדים במרכז אסיה תחת "אורחות-נתיבים למרכז אסיה" https://www.facebook.com/innerpathsasia/ וברחבי סין תחת "דרך האמצע" https://www.facebook.com/middlepathtravels/?ref=br_rs

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: