שירת העפרוני המשוגע

דקות ספורות לפני שנפח את נשמתו ושחררה אל הלא נודע שמעבר, פרט אמין את הנעימה "שירת העפרוני", ולאחריה תלתה אימו את הדוטאר על קיר הבוץ שממול מיטת גסיסתו של בנה האהוב.

את הזכות לעזוב את העולם בגיל צעיר רכש אמין רק מספר ימים קודם לכן, בהתנגשות מאובקת מול חמישה או שישה קנדהארים מחוספסים, וחמושים במקלות. אמין עשה שימוש רק בנשק האהוב עליו, קודקודו העשוי ללא חת, אשר בשימוש בו התמחה בסמטאות הבזאר הדרומי של הראט. הפעם הנגיחות לא עשו את עבודתן נאמנה ואמין נותר חבול נוראות בבטנו, וזאת טפחה עד אשר נבקעה בבית אמו, שם סיים את חייו כפי שהחל אותם.

אמין נחשב בעיני רבים לנגן הדוטאר הטוב ביותר באפגניסטאן בזמנו, וכינויו "דיוואנה" (פרסית: משוגע), ניתן לו בזכות אופיו האקסצנטרי והפרוע, כמו גם בשל יכולתו המוזיקלית הוירטואוזית. נאמר עליו שידע לגרום לדוטאר לשיר או "לצעוק" באופן שהטיל מורא על נגנים אחרים שסירבו לנגן בפניו.

את יכולתו המוזיקלית רכש אמין בנעוריו המוקדמים, כאשר כיתום מאב עבד בניקוי פיסטוקים והיה פורש בשעות המנוחה לבתי התה של שער קנדהאר בהם התאספו נגנים, פועלי יום, פרחחים ומיני שילובים של מקצועות אלו. בתחילה פרט אמין על דוטאר כפרי, אשר בהתאם לשמו נשא זוג מיתרי מעי עז. עם הזמן עבר לדגם משופר אשר עודנו נשא את השם דוטאר אך כבר הכיל שלושה מיתרי מתכת.

כעריק, בטלן, פועל ניקוי במשאיות פקסיטניות, מבריח ופושטק מקצועי אהב אמין והכיר היטב את עולמות השוליים של הראט והעיירות השכנות, והרגיש בנוח בקרב כנופיות הפאיילוצ' (יחפי הרגל) מעשנות הג'ראס של שולי החברה האפגנית.

אמין ככל הנראה נהנה מהחופש שהתיר לו מעמדו החברתי המפוקפק, כמו גם מהיוקרה לה זכה בעקבות נגינת הדוטאר המהוללת בה נודע, ונהג לשרוץ ימים ארוכים בבתי התה של שער קנדהאר, ולשוטט ברחובות כהוזה, וזאת בחזה חשוף ומעוטר בתכשיטים זולים, התנהגות יוצאת דופן במונחים המסורתיים של אפגניסטאן, אך כזאת שהתיישבה היטב עם היותו נגן משולי החברה, וכן עם המוניטין שרכש כ"דיוואנה".

כזכור לנו משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקוראן, וקבצי החדית'.

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת משעמום ב1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי הסופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם המוחלט.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

קטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى d.1234), גורס כי:

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

מקום נוסף בו יוחד למוזיקה מקום מיוחד בעולם האסלאם הוא הטיפול בחולי רוח, מסורת שהחלה עוד בכתבי היוונים מהם שאבו המוסלמים תרגומים רבים והמשיכה עד סף העידן המודרני בבתי החולים העות'מנים של איסטנבול. המוזיקה נחשבה ככלי ראשון במעלה לאיזון הנפש וקירובה לעולם האל ובני התמותה.

לקראת סוף שנות העשרים לחייו סיגל לעצמו אמין אורך חיים מתבודד והולך ואף העביר את משכנו לזיראת, קברי הקדושים הרבים שנקדו את עמק הראט, עד שרעיו נגני הדוטאר השוו אותו ל"מלאנג", הכינוי האפגני למיני דרווישים ומתבודדים סופים השוכנים במקומות שכאלו, אשר איתם נהג להסתודד ולעשן ג'ראס. מסופר אף שיום אחד כאשר ניגן בצד אחד ממבני הבוץ הקדושים ירדו מטה ציפורי השיר ונעמדו על צוואר הדוטאר עליו פרט.

אם אמין מצא במוזיקה מזור לנשמתו הסוערת, חיבור למחוזות עליונים או שעשוע גרידא בעולם בן חלוף, זאת לא נדע כנראה לעולם.

בחירתו של אמין להתרחק מן החברה ומעינם הצרה של נגני דוטאר יריבים בעולם היצרי של בתי התה והשוק של הראט, לא היתה מוחלטת והיתה זאת נטייתו לנוע על קו התפר האפל שבין עולם העיר ובתי הקברות, בין הבזאר לסמטאות שמאחוריו ובעולם הצללים של הלגיטימיות החברתית שבסופו של דבר הביאה עליו את מותו בתגרה עם אנשי שוליים כמותו.

עם זאת, בחירתו של אמין לחיות חייו בחירות גמורה, יצרית ופרועה, תלוי כמיתר בין שמיים וארץ ובין שפיות לטירוף, עד סופו הנורא, פורטת על תמות מוכרות בחוויה האנושית, ומהדהדת היטב את יכולתנו להגיע עד לקצה,אם נבחר בכך.

אך זאת רק במידה ונהיה מוכנים לשלם את המחיר הנקוב.
בתמונות:

-התצלום היחיד המוכר לנו של אמין י דיוואנה. שנות השישים.

-קברו (מזאר ) של עבדאללה אנצארי אשר מחוץ להראט. אפגניסטאן, אשר במקומות כמותו נהג אמין להתבודד לנגן ולעשן ג'ראס.

-דוטאר הראטי מסורתי.

-דוטאר הראטי של לאחר שנות השישים בהם הוספו לו שריגים ומיתרים סימפתטיים בעקבות השפעה מכיוון הודו וקאבול. (עזיז הרוואי)

פורסם על ידי siyahqalam

מתגורר במערב סין, חי ונושם את תרבות אסיה. ממזרח למערב , מעבר להווה, הולך וחזור. מתמחה בהסטוריה של דרכי המסחר, על הדתות הדמויות והמסורות השונות שזרמו דרכם. חובב תה, בוטניקה, הסטוריה של הבודהיזם וכלי נגינה מארצות מרכז אסיה. מוציא גם טיולים מיוחדים במרכז אסיה תחת "אורחות-נתיבים למרכז אסיה" https://www.facebook.com/innerpathsasia/ וברחבי סין תחת "דרך האמצע" https://www.facebook.com/middlepathtravels/?ref=br_rs

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: