לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

ביוגרפיה מוקדמת של הבודהא מספרת על צמד האחים טפשו, (Tapas­su) ובהאליקה (Bhallika), סוחרים במקצועם, אשר הגיעו להודו ממולדתם הצפונית אשר בבקטריה, הגישו מזון לבודהא מיד לאחר התעוררותו, והפכו לחסידיו הראשונים שאינם מן הנזורה. על פי המסופר היה זה בהאליקה, אשר הקים מנזר וסטופה בקרבת העיר בלח' באפגניסתאן של היום, הקרויה מאז על שמו.

האחים טפשו ובהליקה לפני בודהא סקיאמוני.
האחים טפשו ובהאליקה לפני בודהא סקיאמוני.

הגם אם יש ממש בסיפור זה, וגם אם מדובר בבדיה גמורה, הרי שמסורת זו, מן הבודהיזם המוקדם, מורה על כיוון ההתפשטות ההיסטורי של התורה הבודהיסטית מתת היבשת ההודית אל ליבה של אסיה.

העמים שחיו במרחבים העצומים של מרכז אסיה בתקופה זו, ברובם איראנים, היו בין הראשונים לקבל על עצמם את התורה הבודהיסטית עם תחילת התפשטותה.

המרחב האיראני נכון למאה הראשונה לספירה חרג בהרבה מתחומה של איראן המודרנית, וכלל את רוב שטחה של אסיה המרכזית. הגדרת מרחב זה נעשית בזכות התפוצה האתנית, הלשונית והתרבותית הרווחת באיזורים אלו, עד כניסת העמים התורכיים הנוודים לאיזור, והחלפתם את היסוד האיראני הקודם, תהליך שהגיע להבשלה לא לפני המאה האחת עשרה לספירה.

איראן הגדולה.
איראן הגדולה.

את העולם האיראני הקדום ניתן לחלק למספר איזורים. האיזור הראשון הוא מערב איראן, הכולל את הרפובליקה האיסלמית האיראנית של ימינו, והוא ערש השושלות הפרסיות הגדולות האח'מנית והסאסאנית. איזור זה נכלל גם בתחומי האימפריה הפרתית, אשר מוצאה במזרח העולם האיראני.

 האיזור השני הוא איזור בקטריה (Bactria), המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן. איזור זה היה מרכזי בתקופת הכיבוש ההלינסטי של מרכז אסיה, ולאחר מכן תחת האימפריה הקושאנית.

איזור שלישי הוא סוע'דיה (,soghdia איות מקובל: סוגדיה), אשר שכנה מצפון לבקטריה, בין נהרות האמו דריה לסיר דריה (יקסרטס Jaxartes) ונכללת ברובה באוזבכיסתאן של ימינו. איזורים אלו היו מרכזי מסחר חשובים ביותר על רשת הדרכים האירואסיאתית, ונקזו אליהם רשת מסועפת של מסחר, אשר הוותה כר פורה להעברה של ידע ורעיוניות.

האיזור הרביעי הוא אגן טארים (Tarim Basin), הנמצא כיום רובו ככולו בפרובינציה הסינית המודרנית של שינג'יאנג ( Xīnjiāng, (新疆  איזור זה מהווה את קצהו המזרחי של המרחב האיראני ההיסטורי, ואת קצה איזור תפוצתן של השפות האיראניות. בשל מיקומו על הנתיב הנוח ביותר למעבר בין מערב אירואסיה לסין גופא, היווה איזור זה בסיס חשוב לתנועת והתיישבות סוחרים בני עמים ותרבויות שונות, והפך למרכז בודהיסטי חשוב בין המאות השלישית לעשירית.

אף איזור אינו הומוגני תרבותית, ואין בנמצא "תרבות טהורה", ודבר זה נכון במיוחד לגבי אסיה המרכזית. בשל מיקומה היחודי והיותה נקודת ציר בין שלוש התרבויות הגדולות של אסיה – ההודית, הסינית, והפרסית – אפשר האיזור מגעים תרבותיים ארוכי טווח בין תרבויות אלו ותרבויות אחרות. מגעים אלו משתקפים בבליל יחסי הגומלין וההשפעות הלשוניות, האידיאולוגיות, הדתיות, האומנותיות, והאחרות אשר התרחשו במרחב, כאשר הפרדתן וזיהויין על פי מקורותיהן היא משימה קשה למדי, ולעיתים אף בלתי אפשרית.

במהלך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, התרחש תהליך אשר שינה את ההיסטוריה הבודהיסטית, ובעקבות כך את ההיסטוריה האסיאתית כולה. התורה הבודהיסטית, אשר עד כה היוותה חלק ממארג האמונות הפנים הודי, חרגה מגבולות הציוויליזציה ההודית, והפכה לדת עולמית.

ההתפתחות התאולוגית שאפשרה זאת, והרקע החברתי, הפוליטי, והכלכלי שחולל אותה, מורכבים למדי, אך שיא התהליך קשור בעלייתו של השליט אשוקה, קיסרה השלישי של האימפריה המאורית בהודו (322-185 לפנה"ס). אשוקה ידוע בקרבות העזים והאכזריים שניהל נגד מתנגדיו בטרם קיבל את התורה הבודהיסטית.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.
המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

באחת מכתובותיו המלכותיות, מצהיר אשוקה כי שלח שליחים אל הקמבוג'ים, עם איראני, וכן אל היוונים. כתובות אשוקיות בארמית וביוונית אשר נמצאו בדרום אפגניסתאן, מגבות הצהרה זאת, ומוכיחות כי הבודהיזם הגיע לאיזור בסביבות המאה השלישית לפני הספירה.

החדירה הראשונית המוכחת אם כן, של התורה הבודהיסטית מחוץ לגבולותיה הגאוגרפים והתרבותיים של הודו, התרחשה בתקופת השושלת המאורית, כאשר כיוון ההתפשטות העיקרית היה האיזור הצפון מערבי, הידוע כגנדהרה. איזור גנדהרה, במובנו הרחב, הקיף את התחום שבין עמק במיאן באפגניסתאן של היום, בו שכנו כזכור פסלי הבודהא העצומים עד שנהרסו על ידי הטאליבן, לצפון מזרח פקיסתאן של ימינו.

            בתחילת המאה הראשונה לספירה, ביסס עצמו פלג של הסקיתים, עם איראני נוודי המכונה במקורות הסינים, יואה ג'י (月支, Yuèzhī), ככוח הדומיננטי באיזור. האימפריה שהקים, הידועה במחקר כממלכה הקושאנית, התפרשה מאגן טארים במזרח, דרך בקטריה וגנדהארה, ועמוק אל תוך שטחי צפון הודו. גישור זה בין המרחבים, ההודי והמרכז אסיאתי, אפשר מעבר חופשי של אוכלוסיות, סחורות ורעיונות ותרם להתפשטות התורה הבודהיסטית צפונה.

במידה רבה, שגשוגו של הבודהיזם באיזורים שונים במרכז אסיה היה תלוי באחד משני גורמים או בשילוב של שניהם, גורמים אלו, שגשוג מסחרי, ופטרונות ממלכתית, התקיימו שניהם בתחומי האימפריה הקושאנית.

לא ברור עד כמה היה נפוץ הבודהיזם בקרב האליטה הקושאנית, שכן נוודים לא ששים לישיבה ארוכה בשיכול רגליים, תוך פיתוח ריכוז חד נקודתי, ונראה כי גישתם לקהילה הבודהיסטית נבעה מהצורך ביצירת בסיס לגיטימציה רחב בקרב הקהילות השונות שהרכיבו את ממלכתם. עם זאת, ברור כי מבחינת פטרונות הם היוו גורם משפיע ביותר, ואפשרו את העמקת האחיזה הבודהיסטית באיזור מרכז אסיה, תוך שהם מממנים הקמת סטופות, מרכזי לימוד ומנזרים, שלעיתים אף נקראו על שם המלכים מעניקי הפטרונות.

כאמור, היקפה של האימפריה הקושאנית והתנאים בתוכה אפשרו את שגשוג המסחר בין חלקים שונים של היבשת האירואסיאתית, ואת תקופת השיא הראשונה של נתיבי המשי, ואלה חיברו בין סין במזרח, לאימפריה הרומית במערב, ולהודו בדרום. מרכז העצבים של רשת מסחרית זאת התקיים בבקטריה, לב ממלכת הקושאנים.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.
האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

 המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה:

גנדהארה.

המרכזים הבודהיסטים בגנדהארה היו באופן טבעי הראשונים שהתפתחו מחוץ להודו גופא, כאשר ראשיתם תחת שלטון השושלת המאורית והממלכות ההלנסטיות , אך הגיעו לשיא התפתותם בתקופה הקושאנית, למן המאה הראשונה לספירה, שגשגו שם עד המאה השמינית, ואף מעבר, עד לעליית האסלאם, ופריחתו המוחדשת של ההינדואיזם. אמנם המרכזים המוקדמים שבהם מייצגים בודהיזם שהוא במידה רבה עודנו הודי, ואת גנדהארה ניתן לשייך לאיזור ההשפעה ההודי, אך האקלים התרבותי הייחודי לאיזור, השפיע על הבודהיזם המקומי, תוך שהוא סופג השפעות חיצוניות ומהווה חוליה בהתפתחות הבודהיזם המרכז אסיאתי.

בקטריה.

האיזור המכונה בקטריה, או תוכריסתן במקורות מסוימים, משתרע בין הרי ההינדו קוש, לנהר האמו-דריה (אוקסוס), והפך למרכז בודהיסטי משמעותי בתקופה הקושאנית. הקושאנים שלטו באיזור בין המאות הראשונה לשלישית לספירה, כאשר האיזור נכבש על ידי האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן, במאה החמישית, על ידי שבטים איראניים נודים שונים, המכונים הונים במקורות שונים. תושבי האזור המקוריים היו איראנים דוברי בקטרית, שפה איראנית-מזרחית, אשר החל מן המאה הראשונה לספירה נכתבה בכתב יווני.

הבודהיזם המשיך לפרוח בבקטריה גם לאחר העלמות הקושאנים, ותחת ההונים ההפטליטים, עם איראני נוסף, הוקמו מוסדות בודהיסטים נוספים, כגון זה אשר באג'ינה טפה (Ajina Tepe), ונחצבו פסלי הבודהא הגדולים של במיאן, הנזיר הסיני, ועולה הרגל הידוע, שואן זנג, מדווח בתקופה זו על עשרה מנזרים במרכז החשוב בטרמז, ובהם כאלף נזירים, וכן על כשלושת אלפים נזירים מהאיאנים בבלח', ושלוש מאות נזירים סרווסטיוודים בגאז.

הבודהיזם בבקטריה, כפי שהדבר נכון גם בשאר איזורי תפוצתו, לא היה מעולם הדת הבלעדית, עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מפופולאריות עממית רבה, והדבר משתקף למשל בתעודה בקטרית מן המאה השמינית. התעודה, שנכתבה בידי זורואסטרי, מציינת כי "לרוכש קרקע, שמורה הזכות להמירה במוהר לרכישת כלה, מקדש אש, ויהארה, דכמה ("מגדל שתיקה" זורואסטרי), או קרמטוריום".

מגדל שתיקה זורואסארי באיראן.
מגדל שתיקה זורואסטרי באיראן.

חשיבותה של בקטריה מבחינה בודהיסטית, מתבטאת בעיקר בהיותה מרכז חשוב להפצתו לעבר סוע'דיה ובמיוחד בקרב קהילת הסוחרים שיצאה ממנה, וכן לעבר אגן טארים ומזרחה ממנו, לסין.

במקורות הסיניים מצויינים נזירים ומתרגמים הנושאים את שם המשפחה ג'י, כאות למוצאם מן הממלכה הקושאנית, כגון לוקקשמה (支讖, Zhī Chèn, Lokakṣema) המתרגם הראשון של כתבים מהאיאנים לסינית, בן המאה השניה. לוקקשמה נולד אמנם בגנדהארה אך מוצאו היה ככל הנראה מבקטריה, ומיוחס לו תרגום של טקסטים מהאיאנים חשובים, כגון "סוטרת שלמות החכמה" (Prajñāpāramitā), וכן את ה Pratyutpanna sutra ובה האזכור המוקדם ביותר לבודהא אמטבהא, והארץ הטהורה.

פרתיה.

שאלת מידת החדירה המערבית של הבודהיזם נמצאת במידה רבה עדיין תחת ויכוח, שכן העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות הנוגעות למורשת הבודהיסטית במערב העולם האיראני מעטות למדי, כאשר עידנים של הרס טבעי ומכוון, וקשיי סקירה ארכאולוגית בחלק מן האיזורים, מקשים על מחקר מעמיק, ויוצרים חוסר בהירות לגבי מעמד הבודהיזם באיזור.

הפער המחקרי נובע מן העובדה שעד היום, לא נמצאו כל תרגומים פרתיים של כתבים בודהיסטים, ובסקרים ארכאולוגים לא נמצאו מרכזים בודהיסטים משמעותיים בתחום האימפריה הפרתית, ומצד שני, בכתבים הסיניים מופיעים אזכורים של פרתיה כבעלת מסורת בודהיסטית, וכן של נזירים ממוצא פרתי הפעילים בסין של המאות הראשונות לספירה. את הסתירה ניתן ליישב על ידי אחת משתי מסקנות,  הראשונה היא כי הנזירים הפרתיים רכשו את השכלתם הבודהיסטית מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית, בבקטריה, בגנדהארה, או אף בהודו עצמה, ואפשרות חלופית היא כי בפרתיה התקיימה נוכחות משמעותית של מוסדות בודהיסטים, אשר לא נותר מהם זכר בעקבות הגישה האנטי בודהיסטית ברובה של השושלת הפרסית הסאסאנית, וכן של האסלאם שבא במקומה.

פרתיה מכונה במקורות הסיניים בשם אן שי (安世, Ān Shì), על בסיס שמה של משפחת המלוכה השלטת בה, הארשקים, ונזירים הנושאים את שם המשפחה אן מופיעים בכתבים בסינית החל מן המאה השנייה לספירה, כשהחשוב והידוע בהם, הוא אן שי גאו (安世高, Ānshì gāo).

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.
מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

שי גאו היה בן למשפחת אצולה פרתית, וייתכן שאף נצר למשפחת המלוכה הארשקית עצמה. בשנת 148 לספירה, הגיע גאו אל לואויאנג (Luòyáng, 洛阳 )בירת שושלת האן, שם ביסס מפעל תרגום ואסף סביבו חסידים רבים. בין כמאה ושבעים החיבורים שהיה אחראי לתרגומם ניתן למנות טקסטים העוסקים בדוקטרינה הבודהיסטית הבסיסית, אבהידהארמה, והדרכה מדיטטיבית. טקטסים רבים ניתן לשייך לאגאמות של הקאנון הסנסקריטי. אין בכתבים שתרגם כאלה הקשורים במהאיאנה. בנוסף, הקים שי גו בית ספר לתרגום, בו ישבו זה לצד זה נזירים פרתים, סוע'דים, סקיתים והודים, ועסקו בתרגום והתאמת טקסטים לסביבה הסינית.

אם כן, מעמדו של הבודהיזם בחלקו המערבי של העולם האיראני, נותר במידה רבה מעורפל.  מוצאו של אן שי גאו ממשפחת אצולה פרתית,עשוי לרמז על נוכחות בודהיסטית בקרבת האליטה הפרתית , וממצאים ארכאולוגים בודדים הכוללים ככל הנראה שרידי מנזרים וסטופות מאיזור דרום ומרכז תורכמניסתאן של היום, מרמזים על נוכחות בודהיסטית ממוסדת בפרתיה של המאות הראשונות לספירה. ייתכן וממצאים עתידיים יאפשרו בנית תמונה ברורה יותר של המורשת הבודהיסטית הפרתית.

אגן טארים.

אגן טארים, איזור רחב ידיים הכולל את מדבר טאקלאמקאן ונאות המדבר שבשוליו, היווה איזור מעבר חשוב, משלב מוקדם של הסחר האירואסייאתי, תוך שמעמד זה מאפשר צמיחת קהילות מבודדות הקשורות זו בזו במערכת רופפת של מסחר וקשרים פוליטיים ודתיים. ניתן לקבוע במידה רבה כי איזור אגן טארים הינו האיזור החשוב ביותר מבחינת ההיסטוריה של הבודהיזם האיראני, וטומן בחובו חשיבות מיוחדת להיסטוריה הבודהיסטית כולה, כאיזור מעבר ראשון במעלה של התורה הבודהיסטית, מהודו לסין ולמזרח אסיה כולה.

העיר החשובה בדרום טארים היה חוטאן, אשר מקור עושרה הגיע בין השאר ממסחר במשי וירקן אשר נכרה באיזור. אגדה מקומית קושרת את ייסוד העיר לקיסר אשוקה בעצמו, והדבר אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון כי ההודים היוו את האוכלוסייה המשמעותית בחוטאן לאחר הסאקא האיראנים.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.
נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

הגעת הבודהיזם לחוטאן מתוארכת על פי מקורות טיבטים לשנת 84 לפני הספירה, עם זאת , אגן טארים לא הפך למרכז בודהיסטי משמעותי עד המאה השניה לספירה, כאשר פעילות צבאית וחקלאית של שושלת האן, הביאה להגירת אוכלוסיה לאיזור,  במיוחד מכיוון האימפריה הקושאנית. טכנולוגיה חקלאית שהכניסו הסינים לאיזור אפשרה לנאות המדבר לכלכל אוכלוסיה גדולה פי כמה, אשר בתורה יכלה לכלכל מוסדות דתיים קבועים. התפתחות זו אפשרה לנזירים בודהיסטים להתיישב במקומות בהם רק חלפו בעבר בדרך לסין, תוך הקמת מנזרים, מקדשים, סטופות, ושאר מוסדות, לאורך נתיבי הסחר.

העיר החשובה בצפון האגן הייתה קוצ'ה (Kucha) , כאשר תקופת השיא ההיסטורי שלה התקיים בין המאות השישית לתשיעית, והיתה זו העיר המאוכלסת ביותר באגן טארים בעת זאת. העיר הייתה בעלת צביון קוסמופוליטי למדי, וכללה בעיקר קבוצות איראניות, תוכריות, והודיות.

שואן זנג,  מתאר את קוצ'ה כעיר עשירה ופוריה ביותר, הנהנית ממיקומה הנוח על דרכי שיירות המסחר. הוא מציין כי בעיר ובסביבותיה ישנם כמאה מנזרים המאכלסים יותר מחמשת אלפים נזירים המשתייכים לאסכולה הסרווסטיוודית, וכי הם נוהגים לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפת המקור, כלומר סנסקריט.

בנה המפורסם ביותר של קוצ'ה הוא ככל הנראה קומראג'יווה ( Kumārajīva, 344-413 ), נזיר ומתרגם מן החשובים בבודהיזם הסיני המוקדם. אביו של קומראג'יווה היה ככל הנראה ברהמין מקשמיר  ואמו מקומית. בתחילה התחנך קומראג'יווה על ברכי האסכולה הסרווסטיוודית, אך בשלב מאוחר יותר בחייו נטה לעבר רעיונות מהאיאנים. מפעל תרגומיו לסינית כלל בין השאר את תרגומן של מבחר סוטרות שלמות החכמה, סוטרות היהלום והלוטוס, את שירת השורש של דרך האמצע מאת נגרג'ונה, וסוטרות מהאיאניות חשובות נוספות כגון סוטרת אמיטהבא, וסוטרת וימאלקריטי (Vimalakīrti Sūtra).

קומרג'יווה
קומראג'יווה

אגן טארים הוא אזור שחשיבותו מבחינת ההיסטוריה הבודהיסטית אינה מוטלת בפסק, איזור זה, ובמיוחד ערי המדינה קוצ'ה וחוטאן שימשו כמרכזי לימוד חשובים, תוך שהן נהנות מדרכי המסחר שעברו בשטחן. אגן טארים היה מקום מושבם של מלומדים ומתרגמים שהשפיעו רבות על הפצת הבודהיזם לסין, ועיצבו את דמותו. האגן הוא גם האיזור האחרון בו התקיים הבודהיזם בקרב עמים איראנים, עד שתהליכי התורכיפיקציה, וההתאסלמות הביאו להעלמותו הכמעט מוחלטת באיזור, עד המאה העשירית.

סוע'דיה.

            האזור אשר במובנו הצר משתרע בין האמו דאריה\אוקסוס בדרום ועד חלקו הדרומי של הסיר דריה בצפון, היה מקום מושבם של הסע'דים, עם איראני מזרחי, אשר קיים שרשרת של ערי מדינה אוטונומיות ושימש תפקיד מרכזי בסחר האירואסיאתי, במיוחד בחלקו המזרחי של נתיב הסחר, תפקיד שהגיע לשיאו במהלך המאות השישית עד השמינית. הבודהיזם הגיע לסוע'דיה ככל הנראה תחת שלטון האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, שם כאופייני לאקלים הדתי תחת הקושאנים, מצא את מקומו לצד דתות איראניות, פולחן הלניסטי, ודתות הודיות נוספות כגון ג'איניזם וברהמניזם. הסוע'דים הותירו אחריהם עדות לתרבות חומרית מפותחת, ובעיקר יש לציין את ציורי הקיר המפוארים שעיטרו את בתי העשירים הסוע'דים.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.
ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

הבודהיזם ככל הנראה מעולם לא היה פופולארי במיוחד בסוע'דיה. על פי הביוגרפיות של שואן זנג ,כאשר הגיע זה  לסמרקנד אשר בסוע'דיה, הוא מוצא שני מנזרים בודהיסטים נטושים, וכאשר חסידיו מנסים להתפלל באחד מהם, הם מותקפים בידי הזורואסטרים המקומיים.

עם זאת, ממקורות הכוללים ביוגרפיות של נזירים, כרוניקות מסע צליניות, וטקסטים בודהיסטים סוע'דים, נראה כי לבודהיזם היה מקום מרכזי בפזורה הסועד'ית, אותן מושבות סוחרים אשר התקיימו לאורך נתיבי המסחר מליבה של אסיה ועד סין במזרח.

סוע'דיה מכונה במקורות הסיניים קאנג צ'ו (k'ang chu) ,ולמרות שישנו ויכוח מחקרי לגבי זיהוי זה, נראה כי התיאור הגאוגרפי והפוליטי של מדינת הקאנג צ'ו, תואם למידע ההיסטורי על הסוע'דים, וזיהוי זה מקובל כיום על רוב החוקרים. עם הנחת יסוד זאת, ובהתחשב בתיעוד ההיסטורי של נזירים זרים בסין של התקופה הנדונה, הנושאים את השם קאנג, הרי שלבודהיסטים הסוע'דים תפקיד מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית באדמת סין.

העדות המוקדמת ביותר לפעילותם של הסוע'דים בסין מגיעה מן המאה החמישית, תחת שושלת ווי הצפונית(北魏朝, Běi Wèi Cháo, 386–535), ומכאן ואילך ישנם מקורות המעידים על נוכחותם של אלפי מתיישבים סוע'דים בעשרות מושבות, במיוחד בחלקה הצפון מערבי של סין, ובאגן טארים ונראה כי הרשויות המקומיות הפיקו מנוכחותם תועלת, כתוצאה ממסחר, עיבוד קרקעות וגביית מיסים.

נזירים בעלי שם המשפחה קאנג, המעידים על כך שמקורם בסוע'דיה, מופיעים בתעודות סיניות החל מן המאה השניה לספירה, כאשר רבות מן התעודות הללו הן ביוגרפיות, אשר מאפשרות לאמת את מוצאם של מושאי התיעוד.

            בין עשרות הנזירים ממוצא סוע'די אשר קיים לגביהם תיעוד, ניתן לציין את קאנג סנג חוי (康僧会Kāng Sēnghuì), אשר היה מחלוצי הפעילות הבודהיסטית בדרום סין של שושלת ווי. סנג חוי ככל הנראה נולד בוויאטנם בשנת 222, למשפחת סוחרים סוע'דית, הצטרף למנזר לאחר מות הוריו בעודו צעיר, ובשלב מאוחר עסק בתרגום. בין תרגומיו ניתן למצוא סיפורי אודאנה (Avadāna) ,ומיוחסות לו תרגומן של ארבע עשרה סוטרות בעשרים ותשעה כרכים. בנוסף נחשב סנג חוי למומחה בתחום השירה של המנונים בסנסקריט, וכן כתב הקדמה ל-Ānāpānasmṛti Sūtra  בה הוא מפרש ומסביר בבהירות כיצד להשקיט את התודעה. שיטת המדיטציה שלימד, אשר כללה ספירה מודעת של הנשימה, הפכה מקובלת מאוד בבודהיזם של דרום סין.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.
מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

עם כן נזירים סוע'דים, או כאלה שמוצאם המשפחתי מסוע'דיה, שמשו גורם חשוב בהתבססות הבודהיזם הסיני, ובמיוחד זה הדרומי, תוך שהם תורמים רבות למכלול הטקסטים של הבודהיזם בסין, ובין השאר ספרות טכנית למדיטיציה, וטקסטים מהאיאנים, והיניאנים שונים.

ניתוח של הטקסטים שהובאו על ידי בודהיסטים סוע'דים ממרכז אסיה עצמה, מגלה כי אלה כללו בעיקר טקסטים מהאיאנים  ,וכן טקסטים הינייאנים, ברובם של אגאמות, שהיו נפוצים בסוע'דיה. בנוסף ניתן לציין טקסטים המשתייכים לספרות שלמות החכמה ,והוינאיה של הדהרמאמהגופטקה, טקטסים התואמים לסוטרות הנפוצות בבקטריה ואולי אף בפרתיה.

אסכולות בודהיסטיות במרכז אסיה.

לחקר האסכולות הבודהיסטיות הנפוצות במרחב האיראני על איזוריו השונים, ובתקופות השונות, יש חשיבות רבה מחד, ומאידך קשיים לא מעטים. כמה מנקודות החשיבות של חקר האסכולות הללו, נובע מכך שהן מהוות חוליה חשובה בהתפתחות המחשבה הבודהיסטית על זרמיה, ומהיותן גורם מעצב של התורה הבודהיסטית כפי שהועברה לטיבט, סין ומזרח אסיה כולה.

יחד עם זאת, בדומה לפרטים היסטוריים רבים הקשורים במורשת הבודהיסטית של מרכז אסיה, דעיכתו והעלמותו של הבודהיזם ממרחב זה, הביאה להרס הפרטים החומריים החיוניים להבנת התרבות הדתית הבודהיסטית באיזור. המקורות הזמינים לשם שחזור התמונה הם אף כאן, בעיקר הכתבים הסינים, כגון רשומות היסטוריות וחיבורי צליינים, וכן הכתבים הקאנונים הבודהיסטים בשפה הסינית. מקור מרכזי נוסף מגיע  מממצאים ארכאולוגים, כאשר במקרה זה, ישנה חשיבות עליונה לממצאים טקסטואלים.

מבחינה אקולוגית, האקלים השורר ברבים מחלקיה של אסיה הפנימית, הוא אקלים יבשתי קיצוני ומאופיין בחורפים קרים ביותר, ובקיצים חמים ויבשים. תנאים אלו איפשרו, למרבית המזל, את השרדותם של כתבים בודהיסטים עתיקים, אשר נכתבו על חומרים אורגניים, כגון עלי דקל, קליפות שדר (Betula sp. ), נייר, או קלף. כתבים אלו, אשר החלו להחשף על ידי חוקרים החל מראשית המאה העשרים, ונחשפים מדי פעם עד ימינו, שופכים מעט אור על מכלולי היצירה הבודהיסטית בהם נעשה שימוש גם באיזורים השונים של מרכז אסיה, בתקופות השונות. סקירת הממצאים הטקסטואלים, מן התקופה הקושאנית, שנשתמרו בעמק במיאן באפגניסתן, ומהווים את מכלול הכתבים הבודהיסטי העתיק ביותר בנמצא, מאפשרת לקבל מושג מה על דמותו של הבודהיזם המוקדם, ערב יציאתו מגבולות תת היבשת ההודית. הכתבים, העתיקים בשפה הודית שנמצאו עד כה, וכתובים על גבי עלי דקל בשפה הגנדהרית, בכתב חורשטי, או בברהמי, מאפשרים לשחזר, ולו חלקית את דמותן של הדוקטרינות הבודהיסטיות שהיו נפוצות באיזור.

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).
מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

בין הטקסטים שנמצאו בבמיאן ניתן לזהות חיבור אבהידרמי סרווסטיוודי, קטעי ווינאיה של המהאסמגיקה, קטעים נוספים סווגו כשייכים לSaṃyukta-āgama של הקאנון הסנסקריטי.

אוסף מרשים ביותר של טקטסים נמצא גם באיזור גילגיט (Gilgit) ,בפקיסתאן של ימינו, הכולל כתבים הרשומים על קליפת שדר, עלי דקל, ונייר, המתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירה. במכלול זה נמצאו קטעים היניאנים ומהאיאנים כאחד. בין הכתבים ההיניאנים ניתם למנות קטעי ווינאיה, Ekottarikāgama של הקאנון הסנסקריטי, ואבהידרמהפיטקה של הקאנון המולאסרווסטיוודי. בין הקטעים המהיאנים ניתן להזכיר את סוטרות הלוטוס והיהלום, כמו גם קטעים השייכים לספרות שלמות החכמה.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.
מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

עם כך, ממקורות אלו ומקורות נוספים, ניתן ללמוד כי בין האסכולות אשר היו מצויות בגנדהארה ובבקטריה הקושאנית, במאות הראשונות לספירה, ניתן למנות את המהאשמגיקה (Mahāsāṃghika), דהרמהגופטקה (Dharmaguptaka), וסרוושטיוודה, לקראת סוף התקופה הקושאנית, מופיעות גם עדויות לפעילות אסכולת השאמטיה (Sāṃmatiya). בהקשר התנועה המהיאנית, נראה שבתקופה זו קשה למצוא הפרדה ממשית בין אסכולות מהאיאניות להיניאניות, ולא נדיר היה שכתבים השייכים לאחת מן האסכולות הללו, קידמו רעיונות מהאיאנים, וגם בשלבים בהם ניתן למצוא הפרדה ממשית יותר בין הזרמים, הרי שחסידי שניהם חלקו פעמים רבות מנזרים, תוך חיים ולימוד משותף, ללא הפרדה מיוחדת.

אחת האסכולות המרכזיות אשר זכו לתפוצה רחבה במרכז אסיה, מפרתיה במערב, ועד אגן טארים במזרח, היא האסכולה הסרווסטיוודית. עדויות ראשונות לפעילותם באיזור מגיעות מכתובות הקדשה שהציבו שליטים מבני הסאקא האיראנים באיזור טקסילה בגנדהארה במהלך המאה הראשונה לפני הספירה .הכתובות מנציחות הענקת אדמות לשם כלכלת מנזרי מערות בהם שכנו נזירים סרווסטיוודים, וכן בניתה של סטופה , והענקת נכסים ותרומות למסדר. עדויות נוספות הנושאות את שם האסכולה מגיעות מכתובת הקדשה של השליט הקושאני קנישקה בפשאוור, שם בנה שתי סטופות גדולות, וממקומות נוספים ברחבי צפון הודו ומרכז אסיה, המעידים על תפוצתה הרחבה ועל חשיבותה.

 בהקשר המקומי המרכז אסיאתי, נראה כי חל פיצול דוקטרינאלי בין פלגים שונים של הסרווסטיוודה, כאשר פלג מרכזי אחד אשר מרכזו בקשמיר, נהנה מתמיכת בית המלוכה הקושאני, והפלג השני, אשר לו היתה נוכחות משמעותית בבקטריה וגנדהארה הציב עצמו כמתנגד לגישת הפלג הקשמירי, התנגדות המבוססת על מחלוקות פילוסופיות ואתיות שונות. עם דעיכת העצמה הקושאנית, נחלש הזרם הקשמירי, בעוד הזרם המתנגד לו, שינה את שמו למולאסרווסטידווה, והפך לזרם המרכזי באסכולה במהלך המאות השביעית עד התשיעית. יש לציין שחומרים שונים של שני זרמי סרווסטיוודה אלה, כמו גם של זרמים נוספים, כגון אלה הקשורים בהתנהגות נזירית וכן אגאמות, תורגמו לטיבטית, והשפיעו על התפתחות הבודהיזם ברמה הטיבטית.

גם מן הכרוניקות שהותירו אחריהם צלינים סינים, ניתן לקבל מושג כלשהו על תפוצת ופעילות האסכולות הבודהיסטיות השונות. הידוע שבצלינים אלו, שואן זנג, בן המאה ה7, בעוברו בבקטריה, מדווח כי בעיר טה-מי (טרמז), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן, ורבים מהמנזרים והנזירים הם חסידי האסכולה ההיניאנית".

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.
הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

מבחינת הפעילות המסיונרית של אסכולות בודהיסטיות שונות בסין, במאות הראשונות לספירה, נראה כי ניתן לחלק פעילות זאת לשלושה שלבים, בשלב הראשון היו מעורבים בעיקר נזירים בני אסכולת הדהרמהגופטקה, אחריהם לפעול בסין היו הסרווסטיוודים, ולבסוף המולאסרווסטיוודים, פעילות אסכולות אלו מגובה בממצאים טקסטואלים רבים בשפות כגון חוטאנית, סוע'דית ותוכרית, אשר נמצאו ברחבי מרכז אסיה.

תרבות מקומית:

בשל אופיו האוניברסלי, נוטה הבודהיזם להתאים עצמו לרגישויות התרבותיות המקומיות, באיזורים אליהם הוא הגיע. דוגמא לכך תהייה האופן בה נדרש הבודהיזם להתמודד עם חשיבות פולחן האבות בסין, והפתרונות התאולגיים שהציג לכך. בעולם האיראני, בו היה מקום מרכזי לפולחני הדתות האיראניות השונות, אשר להן ייסוד משותף בחלקו, עם הדת הוודית בהודו, הייתה חשיבות לפנים אותן הציג הבודהיזם לתושביה האיראנים של מרכז אסיה.

תחום אחד אליו היה על הבודהיזם לתת את דעתו בנוגע לאיראנים נגע לדקויות המשגה, למשל, השימוש במושג "דווה" (Deva) המקובל בתרבות ההודית כמייצג ישויות שמימיות חיוביות, מייצג בתרבות האיראנית דמויות שליליות,לרוב שדים. בשל כך המונח הוחלף בכתבים המיועדים לאיראנים, או שנכתבו על ידם, בכינויים( באגה Baga) , שפירושו "מפיץ הטוב", או יאזאטה (Yazata), שפירושו "הראוי לפולחן".

לדוגמא, בגרסה הארמית של כתובות אשוקיות מגנדהארה, הומר כינויו של אשוקה Devanampriya, שפרושו אהוב האלים, בכינוי אדון, המקביל למונח . Baga שימושים אלה, בכתובות האשוקיות בשפה הארמית, הלינגואה פרנקה האח'מנית, מראה קרוב לוודאי התחשבות בודהיסטית ברגישויות המקומיות האיראניות.

דוגמא נוספת להתחשבות זו, ניתן למצוא בהתייחסות הבודהיסטית למושג ה"טוב". למושג הטוב מקום מרכזי ביותר בחשיבה האיראנית ככלל, והזורואסטרית בפרט. הקוסמולוגיה והפולחן הזורואסטרי מדגישים את המאבק הדואלי הנצחי בין טוב לרע, ואת חשיבותה של הפצת הטוב, על חשבון הרע.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.
מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

בהתאם לכך, ישנה בחירה מודעת בכתובות האשוקיות, בשימוש בקידומת Hu ,שפירושה טוב, בכמה מן המושגים המרכזיים המופיעים בהן. המילה המרכזית "דהרמה", למשל מוחלפת במילה האיראנית Hunistavan, שפירושה סדר טוב, והמילה הפרקריטית Susrusa, שפירושה ציות, מוחלפת במילה Hupatyasti, שפירושה צייתנות טובה. בנוסף, התרגום הארמי של כתובות גנדהארה, המתארות את פעולותיו של אשוקה, מציג אותן במפורש בתור פעולות שתפקידן הוא הפצת הטוב, והדברת הרע מן העולם. שימוש שכזה, שאינו הכרחי תמיד, בקידומת Hu, והדגשת הדברת הרוע, מצביעה קרוב לוודאי על התחשבות והכרות בודהיסטית של הנחות המוצא והרקע האיראני של תושבי גנדהארה והאיזורים שמצפון לה.

דוגמאות לשילוב נרחב של מושגים איראנים בטקסטים בודהסטים מגיע מהספרות החוטאנית, שנכתבה בין המאות השלישית לעשירית לספירה. ספרות זו אמנם מראה שימוש מתמשך ונרחב במינוחים הודיים, אך מראה בו זמנית שימוש במינוח איראני מקומי. גם כאן, בדומה לכתובות האשוקיות, נמנעים המחברים המקומיים משימשו במושג דווה, ומחליפים אותו במושג האיראני גיאסטה (Gyasta), המופיע גם באווסטות, כתבי הקודש הזורואסטרים, כיאזאטה.

ב"ספר זמבסטה" (Book of Zambasta ), יצירה לירית מקוצ'ה, מחליף המונח דאתה (Data) שמשמעו

, חוק (ונכנס לעברית כמילה דת, ולשפה האנגלית כמילה שפירושה מידע) את המונח דהרמה, ומופיע לבדו או בחלק מן המונחים בודהא-דאתו (Buddha-Datu), ודאתו-מהאיאנה הניתנים להשוואה למונחים המקבילים  Ahurra-Datu אהורא דאתו, המתייחס לאהורה מאזדה, האל האיראני, או זרטושטרא-דאתו, בכתבים הזורואסטרים.

אצל מחברים שונים, מתוארים פירות ההליכה בדרך הבודהיסטית כ"פארה" (Phara) , מונח מן הספרות האווסטית שמשמעו מזל או גורל טוב , ולאחר מכן התגלגל במושג הדתי-פוליטי הסאסאני "פר אזאדי" (Phar Azadi),חסד שמימי המוענק לשליט הצודק. בטקסטים נוספים מוחלף ההר הקדוש סומרו, מן הקוסמולוגיה ההודית-בודהיסטית, להר Tairya Haraysa, המופיע במרכז הקוסמולוגיה האווסטית האיראנית.

יחד עם קבלה בודהיסטית של היבטים שונים מן התרבות האיראנית, ידעו הבודהיסטים גם לבקר היבטים מסויימים בתרבות האיראנית אשר סתרו את ראיית עולמם. דוגמא לאלמנט תרבותי איראני אליו הגיבו הבודהיסטים בשלילה, הוא גילוי עריות. נישואין בין בני משפחה מיידיים (khvaetvadatha) היה חידוש שהונהג בקרב השליטים האח'מנים, אך מקורו ככל הנראה במזרח איראן והוא זכה לאישור ועידוד זורואסטרי, כמצווה דתית. ביקורת מפורשת על מנהג הנישואין בין אחים, או בין הורים לצאצאיהם מופיעה באבהידהרמה הסרווסטיוודית: "שבטי הברברים המכונים מגים, החיים בגבול המערבי…מקיימים יחסי מין עם אמם, אחותם הצעירה, אחותם הבכירה, כלתם, ללא עונש, והם רואים חלוקת עונג עם אדם אחר, טבעית כחלוקת פרי בשל מן העץ". כותבים נוספים כגון בהוויאויווקה ( Bhavyaviveka), ושואן זנג, מדווחים אף הם בשלילה על מנהגיהם המיניים החריגים של האיראנים.

בנוסף, מוטלת ביקורת על קרבנות מן החי, וכן על הנוהג הזורואסטרי להשמיד בעלי חיים המייצגים את עולם הרוע, ומכונים באופן כללי חרפשטרא ((Khrafstra. הריגת יצורים כגון נחשים, עקרבים, נמלים וצרעות, נחשבה בקרב האיראנים למביאת ברכה.

השאלה עד כמה השפיע המגע עם תרבויות חיצוניות, ובפרט המגע עם האיראנים של מרכז אסיה על התתפתחותו של הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד זו של התנועה המהאינאית, עודנה במידה מסויימת תחת וויכוח.  בכל הקשור לרבדיה השונים של התנועה המהאיאנית ומקורותיה, ישנו קושי רב לאתר במדוייק את מקורותיה ההיסטוריים והתאולוגיים, כאשר לא מן הנמנע שהם מגיעים מתוך תת היבשת ההודית כמו גם מאיזורים חיצוניים לה.

אחד האלמנטים המרכזיים בפיתוח המהאיאני, הוא דרך הבודהיסטווה, הייצור השואף להתעוררות, אשר דוחה את הגעתו שלו לנירוואנה, על מנת לסייע לכלל היצורים החשים להגיע אל היעד הנכסף. ייתכן כי שינוי מעמדו של הבודהא, כמו גם שינוי יעוד ואופי התרגול הבודהיסטי, נבע מהתפשטות הרעיונות הבודהיסטים לקהילות לא נזיריות, אשר תבעו מקום לעצמן בדרך הבודהיסטית, אך חוקרים מסויימים גורסים כי השינוי נבע מן הקהילה הנזירית עצמה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.
פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

בעבר הוצע כי התפתחות רעיונות מהאינאים מסויימים נבעה ממגע עם הדת והתרבות האיראנית, מן הצורך לנהל תעמולה בודהיסטית בקרב עמי מרכז אסיה, ואף מגע עם הנצרות.

על פי המקובל כיום, רעיון הבודהיסטווה, כמושא לפולחן, מקורו בעיקר  באלמנטים הודיים, ובין השאר ברעיון הדבקות (Bhakti) אשר גורס פולחן אישי ומסור של מושא הסגידה, וניתן לראות את שורשיו בתרבות הפולחנית ההודית.  כאידיאל מוסרי, ייתכן כי מקור רעיון הבודהיסטווה נבע כאמור מן הצרכים הפנימיים של הקהילה הנזירית, כמו גם מהשפעות חיצוניות הנובעות מן ההתפתחויות הסוציולוגיות של הבודהיזם.

עם זאת,  גם אם כיום מקובל לראות את ייסודות התנועה המהאינית בבודהיזם ההודי עצמו, ייתכן והיבטים מסויימים של ההתפתחות המהאיאנית, ובמיוחד האספקטים המיתולוגיים שלה, מקורם בהשפעות חיצוניות. אחד הביטויים הסבירים של השפעה חיצונית זאת, היא דמותו של הבודהיסטווה מטריאה, הבודהא העתידי, אשר הדרכתו תביא את ההולכים בדרכו לגאולה. לרעיון זה דמיון רב לדמותו של   Saoshyant ,מן האווסטה האיראנית, אשר יוביל את הטהורים לעולם בו מובס הרוע, והעולם יוכנס לעידן של חיי נצח ושלווה. רעיון סיומו של המהלך ההיסטורי והשלמות העתידית של המצב האנושי, תחת הנהגתה של דמות מופת אלוהית, מופיע גם בדתות המונותאיסטיות, וסביר שתחת השפעה איראנית על היהדות ושלוחותיה.

חוקרים שונים הציעו כי רעיון הארץ הטהורה, ובודהא אמיטבהא, מגיע אף הוא ממקורות איראנים, כאשר שניים מנציגיו של אמיטבהא, הבודהיסטוות Avalokiteśvara ו-Mahāsthāmaprāpta , הינם גלגולים של ישויות איראניות המייצגות אור, וחכמה אינסופית. על פי מחקרים אלו, עמים שמקורם באיזור החיץ ההודו- איראני ומעבר לו, הביאו לכניסת אלמנטים רעיוניים אל תוך הבודהיזם, עם התפשטותו צפונה. הוכחה אפשרית לכך, היא העדר ייצוג אומנותי או טקסטואלי משמעותי של מטריאה מחוץ לאיזורים האיראנים בתקופה הנדונה, וגם כשיש ביטויים לנוכחות מטראית באיזורים כגון שרי לנקה ודרום מזרח אסיה, הם מאוחרים יחסית.

ארץ האושר ( Sukhāvatī) ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.
ארץ האושר ( Sukhāvatī)
ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

תרבות הבודהיסטית, בשל טבעה הקוסמופוליטי, לבשה ופשטה צורה בהתאם לאיזורים אליהם הגיעה, תוך התאמתה לצביון התרבותי המקומי, ולרגישויות המקומיות של חסידיה. רב גוניות זאת באה לידי ביטוי באומנות, באריכטקטורה, ובהיבטים הפולחניים המאפינים את התרבויות הבודהיסטיות המקומיות.

מן העדויות הטקסטואליות והארכאולוגיות, הבודהיזם האיראני פיתח אף הוא צביון מקומי, אשר נובע הן מהמסורות החיצוניות שהגיע עם הבודהיזם מהודו, והן מן האלמנטים המקומיים, צביון אשר בא לידי ביטוי בסגנון הבניה המקומי, ובאומנות. למרבה הצער, מגבלות המקורות, מקשה עלינו לבנות תמונה של חיי היום יום במרכז אסיה הבודהיסטית, ואנו נאלצים על פי רוב להסתפק בצורתה החיצונית של תרבות זו.

אדריכלות.

האדריכלות הבודהיסטית באה לידי ביטוי במספר מישורים, כאשר היא באה לשרת את הצרכים הפולחנים של חסידי הדהרמה, אנשי דת ומאמינים כאחד, כמו גם את צרכיה היומיומיים של קהילה נזירית.

מבחינה אדריכלית, סקירה של האתרים הארכאולוגים הרבים הפזורים במרכז אסיה, מפקיסתן ואפגניסתאן של ימינו, דרך הרפובליקות המרכז אסייאתיות השונות ועד לסינג'יאנג שבסין, מראה התפתחויות מסויימות ושינוי של אופי וצורת הבניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודו, תוך התאמתה לסגנון ומסורות הבניה המקומיות באיזורים אלו.

היבט אחד של השינוי האדריכלי, בא לידי ביטוי באופן בנייתן של סטופות. הסטופות, אותם מבנים דמויי כיפה אשר יועדו לשם שמירת שרידים מקודשים של הבודהא, או דמויות חשובות אחרות, החלו את דרכן כמבנה בודהיסטי בהודו המאורית, כאשר מקורן בקברים מלכותיים ובאופן טיפוסי, הן בנויות ככיפה מעוגלת, הניצבת על בסיס מעוגל אף הוא.

בנוסף ,וכתוצאה מתפקידה הראשוני של הסטופה במקום משכנם של שרידים, היא שמשה גם כמרכז פולחני חשוב, כאשר היא משמשת אתר עלייה לרגל, ומהווה מוקד להקפות טקסיות, ופולחנים אחרים.כמו כן, באופן סימלי, מהווה הסטופה ייצוג קוסמולוגי של היקום, והפכה לאלמנט איקוני בודהיסטי.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות התפתחות של הסטופה, מן העיצוב הבסיסי של מבנה מעוגל גדול מימדים, בהודו, לשלל צורות וגדלים במרחב המרכז אסייאתי. השינוי המובחן ביותר אשר ניתן להתייחס אליו, הוא המעבר מסטופה בעלת בסיס מעוגל, למבנים בעלי בסיס מרובע, חד מפלסי, או יותר, התפתחות שניתן למקמה בגנדהארה של המאה השישית לספירה. דפוס אדריכלי זה התפשט לאורך דרכי המשי במרכז אסיה המזרחית והמערבית, וככל הנראה גם השפיע על עיצוב הסטופה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבודהיזם הטיבטי.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.
סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

מקור אפשרי לעיצוב האדריכלי המרובע ניתן למצוא באדריכלות האיראנית, ובמיוחד בזו הסאסאנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבניה מונומנטלית, דתית או שלטונית, בארמונות, ובמקדשי אש זורואסטרים.

השימוש באלמנטים איראנים בעיצובם של מכלולים בודהיסטים במרכז אסיה, בא לידי ביטוי לא רק בסטופות אלא גם באופן בנייתם של המנזרים עצמם. שימוש נרחב באלמנט האיראני המכונה איוואן (Eyvān), בית שער מלבני בעל קשת הפתוח בחזיתו , ושילובו במעברים מקורים המתאחדים בכיפה מרכזית, ובאלמנטים בעלי סימטריה דו צדדית. זהו אלמנט שניתן לשייכו באופן כמעט וודאי למרחב האיראני, ודוגמאות לו מופיעות  בבניה המומנטלית הסאסאנית, כמו גם בשרידי מנזרים במרכז אסיה, כגון אלה מהתקופה הקושאנית, אשר באג'ינה טפה, ובקארא טפה שבבקטריה.

אלמנטים מינוריים יותר בבניה הבודהיסטית במרכז אסיה אשר ניתן לשייכם למסורות בניה איראניות הם שימוש בכרכובים בעלי ארבע מדרגות בחזיתות המבנים, אלמנט אשר מקורו בבניה הפרתית והסאסאנית ומופיע לבסוף גם בסטופות האבן של מדינת ליאנג הצפונית בסין של תחילת המאה החמישית.

דוגמא נוספת היא עיצובם של מנזרי המערות בעמק במיאן, הכוללים במקרים רבים קשתות זווית (Squinch arches), קשתות תמיכה בגג המבנה הכיפתי, אשר מקורו באדריכלות המערב איראנית, ממנה התפשטה גם לאדריכלות הבודהיסטית במרכז אסיה,כמו גם לאדריכלות הנוצרית המוקדמת באירופה והמזרח התיכון.

לאומנות הבודהיסטית של מרכז אסיה, ובמיוחד זו של בקטריה וגנדהארה, ישנה חשיבות מבחינת ההיסטוריה של האומנות, בהיותה נקודת מפגש בין רעיונות אסתטיים שמקורם במערב, בעיקר בתרבות ההלניסטית והאיראנית, לבין רעיונות אסתטיים ודתיים שמקורם בתת היבשת ההודית. בנוסף, מהווים תוצריה של אומנות זו, את הייצוגים האנושיים המוקדמים ביותר של דמות הבודהא, וכן ייצוגים של דמויות אחרות מן העולם הבודהיסטי.

אומנות זו, שהחלה להתפתח באיזור החיץ שבין תת היבשת ההודית למרכז אסיה, בתחילה תחת הממלכות ההלניסטיות בבקטריה, אך ביתר שאת תחת הקושאנים, שילבה כאמור מסורות פיסול, קומפוזיציה ואידאלים אסתטיים מן העולם היווני-רומי, הכוללות עבודה באבן וסטוקו לשם יצירת סצנות ראליסטיות, המייצגות את האידיאלים הדתיים ההודים. אל תוך אומנות זו נוצקו בתקופה הקושאנית גם תכנים שמקורם בעולם האיראני, בינהם ההילה העגולה (נימבוס), שמקורה באומנות הפרסית, לפחות מזמנם של האח'מנים, אך הפכה למקובלת ביותר בקרב הקושאנים.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.
יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

 הסגנון האומנותי שהתפתח בבקטריה ובגנדהארה, התפשט בסופו של דבר לקהילות הבודהיסטיות השונות באשר קמו, תוך שהוא מוליד ייצוגים וסגנונות מקומיים בקשמיר, טיבט, צפון הודו, ומזרח אסיה, ומשמש כאמצעי רב עוצמה להפצת הרעיונות הבודהיסטים.

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים. יש לקוות שמחקרים ותגליות ארכאולוגיות עתידיות יחשפו פרטים נוספים על תרבות בודהיסטית עניפה זאת, שהיתה ואיננה.

פורסם על ידי siyahqalam

מתגורר במערב סין, חי ונושם את תרבות אסיה. ממזרח למערב , מעבר להווה, הולך וחזור. מתמחה בהסטוריה של דרכי המסחר, על הדתות הדמויות והמסורות השונות שזרמו דרכם. חובב תה, בוטניקה, הסטוריה של הבודהיזם וכלי נגינה מארצות מרכז אסיה. מוציא גם טיולים מיוחדים במרכז אסיה תחת "אורחות-נתיבים למרכז אסיה" https://www.facebook.com/innerpathsasia/ וברחבי סין תחת "דרך האמצע" https://www.facebook.com/middlepathtravels/?ref=br_rs

4 תגובות בנושא “לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

להגיב על siyahqalam לבטל

%d בלוגרים אהבו את זה: