היה וסופי אחד ישב לעת חצות בכיכר העיר, הגה במה שהוגים בו סופים לעת זאת ותיבל מחשבותיו בבקבוק ראקי.
יצא לו אמאם אחד נשוא פנים וכבד זקן מאחת המדרשות הרבות שליחכו את כיכר העיר, וחלף כצל כבד בכיכר, כולו חשיבות ואדרת שחורה וכבדה אחת.
בהבחינו בסופי המוטל כך בין כיכר לכותל, בערה חימת האמאם להשחית, ובבעיטה חדה העיף את הבקבוק כל הדרך לביוב.
באצבע אחת קשיחה נעץ האמאם עין קרה בסופי ורעם עליו:
"דע לך, אוויל כופר, כי ביום הדין, כל בקבוק שיכר שאי פעם לגמת לקרבך, יקשר לקרסולייך בשלשלאות ברזל!"
הסופי נתעורר משרעפיו ומלמל חצי לעצמו, חצי לעבר האמאם: "אה..הממ..מה? ראקי…יום הדין…שלשלאות…כמה?….מה.."
"רגע, רגע", -הקשה, "הבקבוקים שלקרסוליי יהיו ריקים או מלאים??!"
שאג בפרצופו האמאם: "בטח שמלאים!"
נשא הסופי כפיו ועיניו מעלה לעבר בורא עולם והפטיר:
"ואללה-יברך אללה את יום הדין!
.
